"הוא היה חנוך לוין האדיר, אבל גם חברי ונגיש"

ב־18 באוגוסט ימלאו 27 שנים לפטירתו של חנוך לוין. לרגל המאורע ולציון התאריך חוזר השחקן שמעון מימרן אל המחזאי הגדול, שהיה עבורו האיש ששינה את חייו והראשון שהאמין בו ושראה בו משהו שהוא עדיין לא ראה בעצמו.

לוין ליהק אותו ופתח בפניו דלת, בעודו הופך למורה הדרך הרוחני והמקצועי שלו.

בראיון ל"ישראל היום" מספר מימרן על ההזדמנות שקיבל מגדול המחזאים הישראלים ועל היצירה שלו במשך השנים, שמושפעת ממנו ושממשיכה את דרכו. "חנוך לוין היה הראשון שראה אותי. הוזמנתי לאודישן אצלו להפקה של 'הילד חולם' בהבימה", הוא מספר, "הייתי בן 26, סיימתי לימודי משחק ובאתי לאודישן לשני משפטים. אני זוכר שעליתי במדרגות לחדר החזרות וממש התפללתי, מבקש מסבתא שלי שמתה שהוא יציע לי תפקיד גדול יותר, כמו בסרטים. ואז הגעתי לאודישן וחנוך אמר לי 'תעשה מונולוג', ואמרתי לו 'אבל באתי לאודישן לתפקיד עם שני משפטים', והוא נתן לי מונולוג ותפילותיי נענו.

"הוא היה בעצם זה שפתח לי את הדלת. מצד אחד הוא היה חנוך לוין הגדול והאדיר, ומצד שני היה מאוד חברי ונגיש ובגובה עיניים. אחר כך הוא לקח אותי לקאמרי ל'האישה המופלאה שבתוכנו' ואז ל'אשכבה', ואז הוא נפטר".

ומאז אתה בעצם ממשיך לעסוק ביצירה שלו.

"נכון, כל הזמן אומרים לי 'תעשה משהו שהוא לא חנוך לוין'", הוא צוחק, "אבל יש לי משיכה עצומה לחנוך בגלל הטקסטים ורוחב היריעה, המשמעות והראייה הפילוסופית המדהימה של החיים. מבחינתי זה דבר ענק ועצום שהוא השאיר לנו את הכתבים שלו והתובנות האלה, ואני בכל פעם מחדש נמשך לעשות חנוך לוין. בכל פעם שמציעים לי לגעת בחומרים האלה, אני מייד שם. לאחרונה ביימתי את 'קרום' בבית הספר למשחק גודמן, והפעם לקחתי את זה לכיוון אחר. זה מחזה על שכונה ותמיד כשמציירים את השכונה שלו זה מעמד ביניים, פועלים בשכונה פולנית, ואני החלטתי להפוך אותה לשכונה מזרחית. מיקמתי את זה בבאר שבע וחיברתי לטקסטים הנפלאים של חנוך שירים של שמעון בוסקילה, זהבה בן וזוהר ארגוב".

לא היה לך חשש לגעת בחומרים של חנוך ולשנות אותם כל כך?

"היה. אומרים שזה לגעת בקדושה, ואני ממש הפכתי את זה למחזמר. אני זוכר את הפעם הראשונה שביימתי יצירה של חנוך, זה היה לפני יותר מ־20 שנים, בניסן נתיב, וזה גם היה את 'קרום', אבל אז הייתי במקום אחר לחלוטין. לאורך השנים ביימתי בכל מיני מקומות נוספים, ויש לי מופע יחיד שנקרא 'לפגוש את חנוך לוין', וב־12.8 אעלה את המופע החדש שלי 'הבימה פינת התקווה' במקום מדליק ואינטימי בשם 'המערה של קופר' ביפו.

"זה מופע שלי עם המוזיקאי אדם מדר, מוזיקאי מטורף שמנגן בהמון כלים, וזה בעצם מסע מוזיקלי תיאטרלי ספרותי בתחנות חיי, משכונת התקווה שבה גדלתי כילד, דרך זה שהגעתי לתיאטרון עם חנוך לוין ועוד יוצרים שהשפיעו עלי".

הילד שגדל בבית דתי בשכונת התקווה העז לפנטז על לככב על הבמות?

"לא, כי מבחינתי זה לא היה בכלל, לא ראיתי הצגות, הדבר היחיד שעבד זה המחסור ובגלל המחסור כל מה שהיה לנו זה דמיון. תמיד קראתי ספרים כי אחותי היתה ספרנית. כילד קראתי ספרים בכלל לא לילדים, ובכיתה ח' אחותי רשמה אותי לחוג ידידי הבימה לנוער. הייתי ילד עם פאות שהולך לראות הצגות בהבימה ויוצא משם כשהוא מדקלם את הטקסטים. שם ניטע החיידק".

"מיסטיקה ורוחניות"

מימרן (59) כבר יותר משלושה עשורים יוצר, מביים ומשחק, מנהל אמנותית בשיתוף עם דניאל כהן לוי את פסטיבל תיאטרונטו בניהולה של גילה אלמגור־אגמון, וב־13.8 יגיע למסך הגדול עם הסרט "האחד והיחיד שלי", שבו הוא משחק לצד זהר שטראוס, טליה ברטפלד, נווית סיטבון, נדב אנטמן, שושה גורן ועוד. שם, כמו לאורך כל הקריירה שלו, הוא ממשיך לעסוק בשאלות של זהות, אמונה, שייכות וקבלה.

סרטו של דוד טאובר, שהוקרן במסגרת פסטיבל קולנוע ירושלים, משלב בין עולמות התלמוד, המסתורין והקולנוע האמנותי. "זה סרט נפלא שמשלב אימה, מיסטיקה, רוחניות ואהבה", אומר מימרן, "זה בעיקר סרט על אהבה, מערכות יחסים של כל מיני זוגות, וזה גם קצת אימה, על שדים. מישהי שבאה לרבנית שלה ואומרת שבעלה הוחלף, שזה לא מי שהיא התחתנה איתו. היא לוקחת את זה למקום שנכנס בו שד ולא ממש ברור מה קרה, ואני משחק את בעלה של הרבנית".