"הממסד לא מכיר בנו כיהודים, אנחנו לא מקבלים קרדיט": קהילת העבריים מדימונה מגיעה לבמה

ביקום מקביל, נאור וולקר הוא כדורסלן בליגת העל, זמר או לוחם קראטה שמייצג את ישראל באליפויות עולם. כפי שניתן להבין, בכל וריאנט מציאות אפשרי בוחר וולקר באחד מתחומי הבמה, הספורט או שניהם, וזה רק במקרה שבזה הנוכחי הוא נחשב כבר בגיל 26 לאחד הרקדנים והכוריאוגרפים העולים בישראל. שם מוכר בעולמות התוכן שהוא פועל בהם, שמופיע בארץ וברחבי העולם ורוקד על הבמות הכי גדולות.

"וזה רק חצי מהדברים, יש עוד הרבה שאנשים לא יודעים עליהם", הוא מתבדח ערב עליית המופע שלו "סולידריות" בפסטיבל "דאנס תל אביב" של מרכז סוזן דלל, אירוע התרבות המרכזי של עולם המחול הישראלי.

"החלום שלי בכלל היה לשחק כדורסל, אפילו שהגובה שלי הוא מטרו-73 ס"מ", הוא אומר. "אבל הריקוד בחר בי, לא אני בחרתי בו. הגעתי למצב ששיחקתי בליגה ארצית בתשלום, התפרסמו כתבות על משחקים שניצחתי בהם והייתי שחקן מצטיין. הייתי גם אלוף ישראל בקראטה כמה פעמים, פשוט בגלל שאני שומר שבת אז לא הייתי יוצא לאליפויות בחו"ל. אצלנו במשפחה מגיל 5 הבנות הלכו ללמוד בלט והבנים לקראטה".

בסוף יצא שיותר מהכל הוא רקדן בלט. לגבי המשפחה, זו שבה הוא אח בכור לשתי אחיות ושלושה אחים - גם היא חיה את הבמה בדרכה, ואפילו לוקחת חלק, יחד עם סבתו, ב-"סולידריות", מופע שהוא מתאר ככזה שנולד מתוך תחושת שבר.

וולקר, יליד דימונה וכבר אב לבנות בגילאים 7 ו-3, הוא בן לקהילת העבריים מדימונה. ואף שהוא עצמו לא רק שהשתלב בחברה הישראלית, הוא גם משגשג בה, הוא חושב שבנות ובני הקהילה עוד לא נטמעו באופן מלא במדינה. משם, הוא אומר, נולד המופע שלו, שעוסק בחיבור בין דורות, יחידים וקהילות.

"הנושא המרכזי של המופע הזה הוא סולידריות בין אנשי הקהילה שלנו", הוא מסביר. "אני רוצה להגיד לחלוצי קהילת העבריים - 'אנחנו, הדור הצעיר, איתכם'. הבנו, ראינו, חווינו את המאמצים ושלכם ואנחנו מודים לכם עליהם. אנחנו מודעים לאתגרים ולקשיים שהתמודדתם איתם, ואנחנו לוקחים את המלחמה שלנו הלאה. זו יצירה שנולדה בטווח של שמונה חודשים שהיה בהם המון שבר. חלוצים של הקהילה שלנו הלכו לעולמם, חלק גם מתו בקרב. סמל אלישי יונג ז"ל, שנפל בקרב בג'באליה, הוא החלל הראשון מהקהילה שלנו שנפל במלחמה. המופע הזה עוסק בכך שאני מסוגל לרקוד היום בגלל המנהיגים, החלוצים והלוחמים של הקהילה הזו. השבעה באוקטובר, שקרה בזמן שעבדתי על המופע הזה, נתן בוקס בבטן של כולנו. הבנו שגם אנחנו צריכים להילחם ולהגן על המולדת שלנו".

זה מתסכל אותך שאין יותר נציגים של הקהילה בתרבות ובספורט, שמוכרים ברמה ארצית?

"אני חושב שהקהילה היא כבר חלק מהחברה הישראלית אבל אף אחד לא רוצה להגיד את זה בקול. שני הזמרים מלהקת 'עדן', למשל, אדי וגבריאל בטלר, הם מקהילת העבריים מדימונה, ויש לנו עוד נציגים בעולם המוזיקה. יש לנו חיילים שמשרתים ביחידות מיוחדות של צה"ל, אפילו את הטבעונות אנחנו הבאנו לארץ בסוף שנות השישים. אנחנו פשוט לא מקבלים את הקרדיט שמגיע לנו. הממסד הדתי גם לא מכיר בנו כיהודים, למרות שאנחנו עוברים ברית מילה, שומרים שבת ואנחנו חוגגים את כל החגים היהודיים. עם כל זה עדיין לא מקבלים אותנו כיהודים, שזו גם מלחמה ומאבק של הקהילה הזו".

בתוך הקהילה הזו, מאז שהוא זוכר את עצמו מנהל נאור מלחמות מול העולם, כדי לבסס את עצמו כשם דבר בעולם הריקוד הישראלי - בניגוד ללא מעט אנשים שחשבו שעבורו זה בלתי אפשרי. "בקהילה שלנו רוקדים המון, אבל בסגנון אפריקאי, מודרני או היפ-הופ. בלט קצת פחות שכיח", הוא מסביר.

"מאז שהייתי צעיר ידעתי שאני יודע לרקוד, אבל התחלתי להאמין שאני רקדן ולהתחיל לקחת את הריקוד ברצינות באזור גיל 17 אחרי ש'בלט היספניקו', להקה מניו יורק, הגיעה להופיע בישראל וביקרה את הקהילה. הם ראו אותי ונתנו לי מלגה ללימודי ריקוד בניו יורק. שם קיבלתי את האישור לזה שאני רקדן טוב.

"במקור התקבלתי כבר לקורס טיס ועמדתי להתגייס, אבל אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ אנסה לקבל תקן של רקדן מצטיין במהלך השירות שלי. הסביבה שלי די ירדה עלי על החלום הזה, צחקו עליי. גם המורים בבית הספר אמרו לי 'אתה לא תתקבל, אין מצב, זה לא יקרה'. אמרתי לעצמי שאם אקבל את התקן, אקח את הריקוד ברצינות ועד הסוף, ואז זה באמת קרה: הייתי רקדן מצטיין ומשם החלטתי לקחת את הריקוד עד לשמיים. בגלל זה אני אומר שהריקוד בחר בי יותר משאני בחרתי בו".

מאז הספיק נאור להצטרף ללהקת המחול "קמע", להקים בזמן מגפת הקורונה יחד עם עוד שני רקדנים את להקת "Light", ולשתף פעולה עם שמות בולטים בעולם המחול הישראלי, ביניהם שחר בנימיני, יעל שילר, לירן מיכאלי וליאור תבורי. לצד כל אלה הוא עובד גם עם השמות המוכרים ביותר במוזיקה הישראלית - לחלקם הוא יוצר כוריאוגרפיות לקליפים או הופעות, עם אחרים הוא עובד "למרחקים ארוכים" ומלווה אותם במופעים שונים.

"עם נועה קירל, למשל, עבדתי פעם אחת, לקליפ שלה ושל מרגי ל'אמבולנס'", הוא מספר. "עם איתי לוי עשיתי הופעה חיה. אני משחק בקליפ של רן דנקר וגם נוסע איתו לטורים, לכל ההופעות החיות שלו. אני מופיע איתו באופן קבוע, זה משתנה".

היית רוצה להגיע לטלוויזיה, למשל להיות מנטור ב"רוקדים עם כוכבים"?

"אני פתוח להכל והייתי שמח להשתתף בתוכנית. אבל אם להגיד את האמת -זה לא חלום שלי. בגלל שלא באמת התחלתי לרקוד בגיל צעיר ממש, אז זה לא שפיתחתי חלומות מהסוג הזה. אני מכיר את התוכנית והרקדנים שם באמת עושים עבודה טובה, הייתי מוכן להיכנס לשם בתור מנטור, אבל אני רואה את עצמי בתור רקדן אמיתי. כל המסחריות של הדבר פחות מעניינת אותי".

כשמדברים על פסגת עולם המחול הישראלי תמיד השם הראשון שעולה הוא להקת בת שבע. זה חלום שדווקא יש לך?

"אני מת לעבוד איתם, אבל אני חושב שזה לא נועד לקרות. עובדה שזה לא קרה עד עכשיו. ניסיתי להתקבל אליהם פעם וזה לא קרה. שזה מצחיק, כי היום אני רוקד בכל מני הרכבים שיש בהם המון יצאי בת שבע. אבל מה שאמור לקרות קורה וכך אני מעדיף להסתכל על הקריירה שלי. גם מ'קמע' העיפו אותי והסתדרתי. הם לא עשו את זה בצורה מגעילה אבל הם חתכו אותי מהלהקה, בגלל דברים שלא הייתי מוכן לעשות, כמו להיות עירום על הבמה. לא הייתי מוכן לעשות גם דברים מיניים על הבמה. הפרמטר שאני עובד איתו זה - אם אני לא יכול להביא את הבנות שלי לראות אותי מופיע על הבמה ביצירה או בהופעה, אז היא לא בשבילי. אני מרגיש שהסיפור שלי הוא הסיפור שלי וכנראה הוא לא אמור להשתלב עם סיפורים אחרים. אני סולל לעצמי את הדרך. גם כשאומרים לי לא אני מוצא דרך ליפול על הכנפיים".

פסטיבל "תל אביב דאנס 2026" יתקיים עד ה-5 באוגוסט, ויכלול עשרות מופעים, מהן 12 מופעי בכורה וחזרות פתוחות.