השחקן האהוב על המצב בישראל: "מנסה בכוח להיות אופטימי, אבל איך אפשר?"

התגעגענו: בגיל 89, עודד קוטלר חוזר לבמה עם ההצגה "סוף שבוע בכרתים", שתעלה ב־28 ביוני בתיאטרון דימונה ובהמשך גם בתל אביב.

המחזה, מאת אמיר פתר ובבימוי איציק וינגרטן (בהשתתפות איצ'ו אביטל, אדם גבאי ועוד), עוסק בשלושה דורות של גברים במשפחה אחת. במרכזו ארי פלד, לוחם פלמ"ח לשעבר, המזמין את בנו ונכדו לסוף שבוע חגיגי בכרתים לרגל יום הולדתו ה־80. במהלך המפגש צפים סודות, קונפליקטים וצלקות מלחמה, ובהם גם סוגיית הפוסט־טראומה.

"לפני שנתיים עשיתי את 'אדיפוס' והשנה הצטלמתי לסרט 'יהורם וגילה', אז אני בוחר בתפקידים שמעניינים אותי", אומר קוטלר בראיון ל"ישראל היום". "אני לא עושה את זה מתוך כורח פרנסתי, אלא בורר בין הדברים שמגיעים לשולחן. המחזה מאוד מצא חן בעיניי, והתפקיד מצא חן בעיניי".

ספר לי על התפקיד.

"זה איש בן 80, צעיר ממני בתשע שנים, בלתי שגרתי בכל צורה שיש. הדמות המיתית שעליה נכתב המחזה, דני פתר, אבא של סיני וסבא של אמיר שהיה איש מדהים, מצא בית בכרתים ושיפץ אותו כדי לברוח לעיתים קרובות מהמדינה השוויצרית שיש לנו פה, וזה הפך לבית ההשכחה שלו מהצרות".

ההצגה מציפה את נושא פוסט־הטראומה, נושא מדמם וכואב בחברה, לא בדיוק המפלט האסקפיסטי בתיאטרון.

"ההנחה הבסיסית שתיאטרון בא כדי להשכיח היא לא מקובלת עלי. הוא בא כדי לעורר מפלצות נרדמות, דברים שהעדיפו לטאטא מתחת לשטיח, ואני אומר - בואו נרים את השטיח. ניגע בפצע המוגלתי, באקטואליה, בחיי הארץ הזאת, בפוליטיקה, במלחמות האינסופיות.

"אלה דברים כואבים, נכון, אבל אם תיאטרון לא עושה את זה - הוא אסקפיסטי ובורח. יש את המיוזיקלס האמריקניים הגדולים, שעשויים לתפארת, שמספקים בריחה לאיזה שלוש שעות, וזה מקסים, אבל חייבים גם את התיאטרון הקלאסי ואת ממשיכיו".

בארץ נדמה שיש היום הרבה יותר מיוזיקלס גדולים ואסקפיסטיים מאשר מחזאות פוליטית בועטת.

"נכון, יש מרדף היסטרי אחרי הקהל, שאגב, אני לא יודע אם הוא מצליח דרך אותם מחזות הזמר, שבאמת משאירים את התיאטרון עם רווחים, אבל גם ההוצאה שלהם מאוד גדולה. הם אמורים להביא כסף למחזות קשים, נוקבים וביקורתיים - אבל אני באמת לא יודע אם זה מצליח ואם זה נכון.

"אגב, מעניין לעקוב אחרי תיאטרון דימונה, שלא נמצא במרכז ואפילו לא בפריפריה מסביב לה, הוא רחוק. הם אמיצים, מתאמצים לעשות משהו בעל משמעות שיש לו אמירה, והמחזה הזה הוא הוכחה לכך. יש אנשים, ולא רק אני - שחקנים, יוצרים, עובדים, כל מי שקשור להצגה הזאת - שמוכנים לנסוע לדימונה, ללכת למקום שמציע משהו.

"זו לא רק אמירה למען, זה דבר אמיתי. בחזרות, אני רואה כמה אכפת לבמאי ולשחקנים שעסוקים בחיפוש ובאיכות. זו באמת אווירה טובה מאוד. אולי כשלוקחים מההצגה את הלחץ הכלכלי יש אוויר לדברים אחרים".

לצד העניין הכלכלי, ייתכן שבישראל 2026 יש גם חשש להעלות הצגות בעלות גוון פוליטי?

"בוודאי, אנחנו יודעים את זה. וזה לא רק בתיאטרון, רואים את זה גם בתקשורת. כשמוסד מנוהל על ידי איש בצד הימני על המפה, הוא גם מכתיב אווירה מסוימת, ולפקיד זוטר יהיה קשה להיות גלוי לב לגבי דברים שקשורים בפוליטיקה. ובארץ הזאת, שהיא סתגלנית, צריך להיות בסדר עם השלטון".

זה מפחיד אותך? אתה מצליח לשמור על אופטימיות?

"זה מוציא אותי מדעתי. האופטימיות היא משחק לטיפשים, ובאמת יש בי משהו טיפשי", הוא צוחק, "אז לפעמים אני מנסה בכוח להיות אופטימי. אני שואב נחת ממצבי הזקנתי, עם הילדים שמקסימים אותי מחדש בכל פעם, והנכדים שאני נטרף עליהם.

"זה במישור הפרטי־משפחתי. אבל כשאני מוציא את האף אל החוץ, הרחוב, העבודה - איך אפשר להיות אופטימי? אז במשך הזמן הפכתי מאופטימי לאופסימיסט".

מביע דעה נחרצת

קוטלר הוא מהאמנים הבודדים שמעולם לא חששו להביע דעה וביקורת על השלטון, בין היתר בכנס אמנים ביפו, שבו תקף בחריפות את שרת התרבות מירי רגב על פועלה מאז נבחרה.

כשאני מבקשת לברר מאיפה האומץ הזה, ואיך הוא ממשיך ולא מתקפל כמו רבים אחרים, הוא עונה בחיוך: "לא בטוח שזה לא איזה דפק או פגם בייצור. זה משהו שלקחתי מאבי, שהיה סוחר, אבל גם סמל ליושר, הגינות וחוסר פשרות לגבי האמת".