"אנחנו שומעים על עוולות איומות סביבנו - ואין מה לעשות נגדן"

עולמות התיאטרון והכדורגל הם לכאורה כל כך שונים - ובכל זאת השניים מתמזגים ביצירה חדשה של קבוצת התיאטרון של רות קנר, בעיבוד בימתי ראשון ליצירה כתובה של דליה רביקוביץ', שישלב שידורי מונדיאל חיים ועשייה תיאטרלית. "קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה" תעלה בבכורה ב־16 ביוני במוזיאון תל אביב לאמנות, בהשתתפות שירלי גל, רונן בבלוקי ועדי מאירוביץ'.

הסיפור התחיל לפני כ־30 שנה. "פגשתי במקרה את דליה רביקוביץ' בבניין ציבורי, ליד מעלית", משחזרת קנר. "היא אמרה לי 'אני רוצה לתת לך משהו', הוציאה מהתיק שלה צרור דפים מהודק בסיכה ואמרה: 'אולי תעשי עם זה משהו'. נפרדנו לשלום.

"לקחתי את זה הביתה, קראתי, זה מאוד ריגש אותי - אבל לא היה זמן לעשות עם זה משהו, עד לפני כמה חודשים. אני לא יודעת מאיפה זה בא, אבל הרגשתי שאני צריכה לעשות את זה עכשיו. להחזיר לדליה. רק אחר כך הבנתי שזה יצא כבר בספר - שנקרא על שם הסיפור הזה".

רק כדי להיות ברורים - זו אינה הצגה על כדורגל. "יש כאן אי־הלימה בין השם לסיפור", מסבירה קנר. "השם מבטיח קבוצת כדורגל, אבל הסיפור הוא בכלל לא על כדורגל, או על מנדלה - אלא על אישה שעומדת מול מערכות חזקות ממנה, שבהן קולה לא נשמע".

הגיבורה נמצאת בבית משפט, במשפט חזקה על ילד בעקבות גירושים, ומציעה לשופט לוותר על עורכי הדין. הוא מסרב. מתחילה התנצחות, והמנגנון רומס אותה לגמרי. "ואז מתחילות לה פנטזיות ומחשבות על ויני מנדלה ועל קבוצת הכדורגל - וככה מתגלגל הסיפור".

פלישת המונדיאל

הכדורגל אינו מטאפורה בלבד - הוא נוכח פיזית על הבמה, ולכן אין זה מקרה שההצגה עולה כעת. שידורי משחקים מהמונדיאל ירוצו בשידור חי לאורך כל ההצגה, ללא סאונד. "את רואה את המפגש בין שני עולמות שלא אמורים להיפגש באותו מרחב", אומרת קנר. "השחקנים החזקים, הקשוחים, האסרטיביים - לעומת האישה המשותקת מול המערכות הגבריות. כל זה נפגש על הבמה".

חוץ מהמונדיאל שרלוונטי, נדמה שההשתקה הזאת של האישה מול מוקדי הכוח תהדהד הרבה סיפורים שאנחנו מכירים ממה שקורה בין כותלי בית המשפט בישראל 2026.

"אני לא עמדתי אף פעם בבית המשפט, אז אני לא מכירה את החוויה מול שרירות הלב של השופט. אבל יש בי זיכרון מאוד רחוק שלי כילדה, עומדת מול אמא שלי ומבקשת משהו, ואמא אומרת 'לא'. היכולת להגיד 'לא' מוחלט, שאין לילדה שום אפשרות לשנות אותו, זו הרגשה קיומית איומה שמלווה אותי כל חיי. ואני חושבת שלכל אחד יש את שלו - כל מערכת שמציבה איזו דלת סגורה שאנחנו לא יכולים להיכנס בה.

"היום אנחנו שומעים בארץ הזאת על עוולות איומות שקורות סביבנו, ואני מרגישה שאני לא יודעת מה אני יכולה לעשות נגדן. אני לוקחת את זה באופן אישי כשלמישהו שורפים בית, או כשמכים מישהו ואין לו יכולת להתנגד. אני גם יודעת מאוד מקרוב איך אישה עומדת במערכת המשפט, ובאופן שלא יעלה על הדעת חוסמים את הדיבור שלה. פשוט ככה. אין לה קול. הוא כמו רעש רקע, וזה עובר נורא חזק בדמות שמופיעה אצלנו בהצגה".

איך זה נראה על הבמה?

"מכיוון שכמו כל ההצגות שאנחנו עובדים עליהן בקבוצה אנחנו לא עושים אילוסטרציה של הסיפור, אלא יש כל הזמן שאלה של איך לייצג את התופעות האלה - השאלות שקשורות לייצוג מביאות שפה בימתית ייחודית. זה לא ייראה כמו חיקוי של משפט, אין תפאורה של בית משפט. בסופו של דבר, זה כמעט כמו חלום בלהות שחוזר ומופיע בחלל הגולגולת של האישה, ששוב ושוב משחזרת אותו במוחה".