"המציאות היא אלימה, כואבת וקשה - והפסטיבל הזה הוא בדיוק ההפך"

אחרי תקופה לא פשוטה עם מהדורות חדשות ששידרו טרגדיות, אסונות וכאב, מגיעות קצת חדשות טובות. זה לפחות מה שינסו לעשות בפסטיבל "מקומות שמורים" - פסטיבל המוקדש כולו להצגות ולמופעים לקהל צעיר על הספקטרום האוטיסטי ועם רגישויות חושיות או רגשיות, שלאחר שנדחה בעקבות "שאגת הארי" יתקיים ב־11-13 ביוני במרכז דרהי בת"א ויוקדש השנה לנושא "חדשות טובות".

את הפסטיבל ייסדה אור אלתרמן ברנע, יזמית חברתית ואשת תקשורת לשעבר, יחד עם אשת התיאטרון שרון גבריאלוב, לאחר שלא מצאה מופעים מותאמים לבנה רוקי, שעל הרצף האוטיסטי. גבריאלוב וברנע הקימו את עמותת "מקומות שמורים" ובנו לעצמן שם בינלאומי בתחום ההנגשה, בפסטיבלי הצגות ילדים שונים ברחבי העולם, שבהם הן מייעצות בנושאי נגישות, לצד פעילותן מול מוסדות בארץ ליצירת מסגרות נגישות.

בין המופעים בפסטיבל: הצגה על עורכת עיתון היוצאת להרכיב גיליון שכולו חדשות טובות בבימויה של גבריאלוב; שעת סיפור עם העיתונאי אהרל׳ה ברנע; מופע התיאטרון־מחול "לבן כמו ענן" של סופיה קרנץ; הדואט האישי "ככה נולדנו" של אור ונועה ברטור, אח ואחות שאחד מהם אוטיסט; ההצגה "מיצים לאמיצים" מאת רותם גולדנברג וקרן כץ, הצגה מצחיקה על פחדים לכל המשפחה; "אגדת בד" - מופע אינטראקטיבי בשיתוף הקהל, ועוד מופעים, הצגות וסדנאות חווייתיות. כל המופעים רגישים, מונגשים ומותאמים, ומתקיימים בתאורה רכה עם ויסות עוצמת הקול ומרחבים שקטים למנוחה.

בראיון משותף ל"היום" מספרות שרון ואור על הדרך שעברו ועל העבודה שעדיין יש לעשות. "בכל שנה נבחרת תמה לפסטיבל, שקשורה למציאות בדרך כלל, וכבר בקיץ שעבר אמרתי לאור שאני יודעת מה יהיה הנושא לשנה הבאה - 'חדשות טובות'", מחייכת שרון, "אז ברור שזה מגיע מתוך המציאות עצמה וגם מאיזה רצון לתווך את זה לקהל צעיר יותר. בכל שנה יש גם הפקה חדשה שלנו, והשנה זו הצגה שיצרתי וביימתי עם השחקנית עדילי ליברמן, שתעלה בבכורה בפסטיבל ונושאת את שמו. ויש השנה לראשונה שיתוף פעולה מרגש עם סטודנטים לעיצוב במה בסמינר הקיבוצים בהובלת פרידה שהם, המעצבת הוותיקה, סביב התמה הזאת של 'חדשות טובות'. מי שיגיע לפסטיבל יראה את המרחב כולו מעוצב ברוח התקופה".

"החדשות הכי טובות הן שפסטיבל כזה מצליח להתקיים במציאות כזאת", מוסיפה אור, "זה סוג של מגדלור שמציע מרחב שהוא ממש אנטיתזה למציאות. אם המציאות עכשיו היא אלימה, כואבת, קשה ומטרגרת, הפסטיבל הזה מציע בדיוק את ההפך - חלל רגוע ומאפשר שאפשר לנשום ופשוט להיות בו, ואף אחד לא יעיר לך ואתה יכול להיות מי שאתה. זה מאוד אחר, ואני חושבת ומאמינה שעולם התרבות בסוף ילך למקום הזה, היותר מונגש ומותאם, שרואה את הקהל שלו ולא מתייחס אליו רק כאל רוכשי כרטיסים".

שרון: "זה נשמע נושא אוטופי ויפה, נצנצים וורוד, אבל זה לא מהמקום הזה. להפך, זה לא פסטיבל פיות ואגדות לילדים. יש חדשות רעות, ואנחנו לא מבטלות את המציאות. אבל מכיוון שאין צל בלי אור, אנחנו מציעות דרך להסתכל היטב ולראות שיש גם בזמן הזה המון חדשות טובות. זה עניין של פרשנות ומבט, ואנו מציעות אלטרנטיבה".

הקאמבק של אהרל'ה ברנע

קהל הילדים חווה שנים קשות מאוד, אני מניחה שהילדים על הספקטרום מתקשים עוד יותר. עד כמה אתן מרגישות את הקושי הזה הולך וגדל?

אור: "התחלנו כנישה, פסטיבל הצגות מונגשות לילדים אוטיסטים, וכבר אז הבנו שהקהל שלנו יותר רחב מזה, שזה מתאים גם להפרעות קשב וריכוז, לוויסות חושי, וזה התרחב. לגבי מה שהילדים עוברים פה - הילד שלי התחיל כמו כולם מהשנתון הזה של כיתה א' בקורונה. ילדים שגם ככה הצרכים הרגשיים שלהם יותר מורכבים חווים את זה יותר, אבל אני חושבת שכל השנתון שלו נדפק ואנחנו עונות על הצורך המיידי של הקהל שלנו, שהתרחב היום לרוב הילדים. את מכירה ילד שלא סובל היום מחרדות, מפחדים, מטריגרים? אין כמעט דבר כזה".

ספרו לי על הפעילות שלכן בעולם, לקחתן את החזון ואת הפעולות שלכן גם מעבר לים.

שרון: "באופן מאוד מחמיא ומקצועי אנחנו מוזמנות לא מעט, קצת פחות בשלוש השנים האחרונות. רק לאחרונה חזרנו מפרנקפורט. נסענו להנגיש להם את הפסטיבל, שיהיה רגיש ומותאם. אנחנו מוזמנות להעביר סדנאות מקצועיות, ונכון לעכשיו אנחנו מהבודדות בעולם. מרגש מאוד לראות את זה קורם עור וגידים בעוד מקומות".

בין האירועים בפסטיבל גם שעת סיפור עם העיתונאי אהרל׳ה ברנע. תסבירי.

אור: "אהרל'ה ברנע, שהוא הסבא של הילד שבזכותו התחיל כל הפסטיבל הזה, מגיע לשעת סיפור מיוחדת מאוד, כשלצידו שרון תפעיל את הבובה שתעזור לו. וככה הכל מתחבר יחד".