כשבן הזוג מתמודד עם פוסט טראומה: "הדבר הזה גדל בחושך ובבושה"

החוויה הבלתי מדוברת של "אשת המילואימניק" במציאות הישראלית המדממת, שגם כשהמלחמה נגמרת מתמודדת עם שדי המלחמה בביתה שלה עם אהובה שחזר רדוף והלום, מגיעה לתיאטרון.

זה יקרה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו, פסטיבל הצגות היחיד שחוזר זו השנה ה־35. הפסטיבל, בניהולה של גילה אלמגור־אגמון, יתקיים ב־23-22 במאי ביפו העתיקה, וב־24-23 במאי יתארח לראשונה במרכז תאו הרצליה. במסגרתו תתחרה גם המונודרמה "היי שקטה" מאת אליענה מגון ובבימויה ובביצוע השחקנית בר כהן־מוראד בתחרות ההצגות באורך מלא.

המחזה נכתב בהשראת סיפורה האישי של מגון ובן זוגה, השחקן אדם הירש, שבו האישה נעה על התפר שבין תפקיד "גיבורת־העל" המכילה והחזקה לבין ההתפרקות הפנימית שלה בזמן שבן זוגה נאבק בפוסט־טראומה בעקבות המלחמה בעזה. באומץ וברגישות משתפת מגון בתהליך הנפשי המורכב שעבר עליה בזמן המלחמה, מאירה בזרקור מה שנשים רבות חוו וחוות במציאות הקשה שלנו כאן.

זו ההצגה השנייה של אליענה בפסטיבל תיאטרונטו. בפסטיבל 2024 עלתה מגון עם ההצגה "מוכנה" במסגרת ה"קצרנטו".

"כתיבה זה משהו שהתחיל אצלי יותר ברצינות מאז המלחמה. תמיד כתבתי לעצמי דברים, מונולוגים קצרים, אבל כתיבת מחזה זה משהו חדש יחסית", היא מספרת בראיון ל"ישראל היום". "אני רגילה לשחק או לביים טקסטים של אחרים, ופתאום גם לי יש חוויה בסיפור הזה, ובגלל שהחוויות היו כה מטלטלות הרגשתי צורך גדול להוציא אותן לאור ולקבל הזדהות מהקהל, להבין שאני לא לבד בזה".

אז בואי נדבר על הסיפור שלך.

"להצגה קוראים 'היי שקטה', אבל תת־הכותרת שלה היא 'מונודרמה על החיים בצל המלחמה ועל המלחמה בצל החיים'. זה בעצם מנסה להאיר חוויה שלא כל כך מסופרת, שקופה יותר, של האישה של המילואימניק שבבית, או של התא המשפחתי שנמצא בעורף, בדגש על פוסט־טראומה.

"ההצגה הראשונה התעסקה יותר בחייל שיוצא למילואים ואיך זה משפיע על המשפחה, ופה זה על החייל שחזר. אדם, אהבת חיי בשש השנים האחרונות, התגייס למילואים. הוא שחקן, במאי ותסריטאי, לוחם קרבי בתותחנים, ששירת יותר מ־200 יום במילואים ממש על קו עזה. הוא חזר מהמלחמה ואחרי כמה חודשים הופיעו תסמיני פוסט־טראומה".

מתי הבנת שאת רוצה לתרגם את המציאות שלכם להצגה?

"זה קרה כמעט בטעות. תוך כדי כתיבה הרגשתי שמצטברים אצלי המון רגשות וחוויות שאין להם מילים, ואדם ידע להגיד לי שבתוך מה שהוא חווה גם אני חווה משהו, ושאני צריכה לדאוג לעצמי. אני דאגתי רק לו, הפסקתי עבודות ונשארתי איתו בבית, הקדשתי את כל־כולי למה שהוא חווה, והוא ברגישותו, בחוכמתו ובאהבתו מתוך התהום שהיה בה ידע להסתכל החוצה ולהגיד לי: גם את חווה משהו.

"התחלתי ללכת לטיפול, הוא התחיל טיפול הרבה לפניי, וניסיתי להכניס את החוויה הזו למילים כי הרגשתי שזה לא שלי, שכל מה שהוא חווה - הוא חווה, ושאין לי זכות להיות עצובה, לכעוס, לבכות, כי על מה את בוכה? כנשים אנחנו מחונכות להכיל ולהיות בשביל אחרים, אז החוויה שלי היתה נורא חמקמקה, ואני נותנת לו קרדיט מאוד גדול שידע להגיד לי: תדאגי גם לעצמך שהבית לא יקרוס.

"התחלתי לכתוב כל יום דברים שאני מרגישה, וכשהגעתי לסוף המחזה פתואם המלחמה 'נגמרה', החזירו את החטופים וכל המדינה שינתה צורה, וכאילו יש שלום אבל אצלי בבית יש מלחמה. יש לי בן זוג שעדיין במלחמה, למרות שהמדינה סיימה אותה. זה הטריף אותי".

סיפור שנוגע לכולן

לצד הסיפור האישי את מספרת סיפור של המון נשים, בנות זוג ורעיות של מילואימניקים שבטח יזדהו. חשבת על השליחות בהשמעת קולן?

"בכנות, כשהתחלתי לכתוב את המחשבות שלי חשבתי: את מי זה יעניין. ברגע שהמחזה קיבל צורה ועשיתי פרזנטציה והתקבלתי לתיאטרונטו ונוספה השחקנית המושלמת בר כהן־מוראד, שבחזרות גיליתי שגם לה יש סיפור בתוך המשפחה שקשור לפוסט־טראומה, הבנתי שזה קול של עוד כל כך הרבה נשים. הרגשתי שהסיפור האישי שלי הפך לכללי. הדבר הזה גדל בחושך ובבושה. ותקשורת היא היסוד לכל צמיחה וריפוי. כמו בזוגיות שלנו, שהתקשורת והדיבור על הדברים הצילו אותנו ועדיין מצילים".