החיים בדיסטופיה: רננה רז חוזרת בעולם חושני, אפל ומסתורי

רגע לפני פרוץ הקורונה, עלתה באופרה הישראלית "סלומה" מאת ריכרד שטראוס, מהיצירות העוצמתיות והמסעירות בתולדות האופרה של המאה ה־20, בבימויו של איתי טיראן ובניצוחו של מאסטרו דן אטינגר. יצירת המופת המטלטלת, המבוססת על מחזהו השערורייתי של אוסקר וויילד, בכוריאוגרפיה של רננה רז, חוזרת כעת לבמה לאחר שבע שנים (18-8 במאי בבית האופרה).

עם חזרתה של האופרה לפעילות מלאה ולמופעי עונת ה־40, היא מציגה עולם חושני, אפל ומסתורי של אחת האופרות הגדולות בעולם. בהפקה משתתפים סולנים מובילים מישראל ומהעולם, ולצידם תזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.

הכוריאוגרפית רננה רז חוזרת להפקה המיוחדת ולאתגר שעמד בפני צוות היוצרים, שעולה שוב, הפעם במציאות דיסטופית שמחקה לא מעט את מה שיצרו על הבמה. "ככוריאוגרפית, נכנסתי לעולם מאוד מסוים שאיתי (טיראן) עיצב עם הפרשנות שלו לסיפור", מספרת רז. "היה בזה משהו מעניין וכיפי, שהעולם מוגדר ובתוכו אפשר לעוף".

לאיזה עולם נכנסת?

"עולם דיסטופי עם אלמנטים עתידניים. הממלכה של הורדוס מושחתת ורקובה לחלוטין, וסלומה מייצגת עולם שאיבד את הקשר שלו לכוחות הטבע. יש כדור ירח טכנולוגי לאורך כל האופרה, כאילו גרמי השמיים איבדו משהו מהנוכחות האורגנית שלהם.

"סלומה מייצגת כוח טבעי וחם בתוך זה, באופן שבו היא מתאהבת ביוחנן ורוצה לקבל את אהבתו, לפני שזה מגיע למקומות לא בריאים. היא קורבן, הורדוס מנצל אותה מינית בהסכמת אמא שלה, הכל רקוב, ונראה לי שיש לה שאיפה למשהו אמיתי ואנושי".

אחד מרגעי השיא של היצירה הוא "ריקוד שבעת הצעיפים", שמוביל אל דרישתה של סלומה לקבל על מגש של כסף את ראשו הכרות של יוחנן. "אנשים שבאים לראות את האופרה באים כדי לראות מה יהיה בקטע הזה. זה קטע מוזיקלי של תשע דקות, בלי שירה, מאוד יוצא דופן באופרה.

"מובן שיש את הפרשנות שזה בעצם ריקוד התערטלות, כשסלומה רוקדת בפני הורדוס, ברור איזה סוג ריקוד הוא מצפה שתרקוד בפניו, וכל צעיף זה התערטלות של חלק ממנה עד שהיא נשארת עירומה, אבל גם איתי וגם אני מראש חיפשנו פתרון פחות 'פשוט' לאישה שמתפשטת וגבר שמאבד את הראש ונותן לה ראש של מישהו אחר.

"חשבנו שאולי פרשנות מעניינת יותר זה שיש משהו בריקוד הזה שגורם למוקדי הכוח בממלכה הזאת להתחיל להיות מוסטים. זה משפיע על כל המערכת. אז בעצם הריקוד שלנו הוא מפגן שבו סלומה מוקפת בשבעה גברים, שהם סוג של אקסטנשן שלה, עבדים שמזוהים עם הורדוס מתחילת האופרה, ובריקוד הזה היא בעצם מעבירה את הכוח אליה. היא מחוללת אותם, והם מחוללים משהו גדול יותר על הבמה".

קשה לא לחשוב על המציאות של ישראל 2026, כשעובדים על יצירה שבה יש מאבקי כוח בין השלטון לבין האזרח הפשוט. עד כמה היום־יום נכנס לחדר החזרות?

"זה קודם כל לחזור ליצירה שנוצרה ב־2019 ועלתה ב־2020, חודשים לפני הקורונה, שניסתה לשרטט עולם דיסטופי, ופתאום להסתכל מה קרה לנו בשש השנים האלה ולהבין שהדיסטופיה היא כאן. תמיד ביצירות שמצליחות לשלוח יד אל העתיד את מרגישה שאת חלק ממשהו משמעותי, אבל מצד שני, אי אפשר לא להסתכל ולהגיד 'וואו, איזה פחד'.

"יצרנו משהו כחיזיון בימתי, והוא כבר לא חיזיון בימתי - הוא החיים שלנו. הדיסטופיה פה. לפעמים אני קוראת כותרות בחדשות ארבע פעמים כדי להבין מה אני קוראת, ואז לעכל. אני חושבת שאיתי תמיד מצטיין בלקחת קלאסיקות ולהפוך אותן לרלוונטיות. בכלל, אני חושבת שתמיד כדאי שאמנות תהיה עם ממד רלוונטי. ככה היא הופכת להיות אישית ונחוצה ויכולה ללמד משהו על העולם.

"עוד דבר זה שבאופרה מוקד הכוח משתנה בין הורדוס לסלומה, אבל מעגל הדם והנקמה לא נפסק, והוא רק עובר הלאה. בכל פעם שאני מתבוננת בסלומה, אני חושבת שעם כוח באה גם אחריות, ואיך נקמה היא אשליה שנותנת שליטה, אבל למעשה הופכת את מי שמשתמש בה לדמות טרגית".

חוזרת למקום המוכר

במקביל לסלומה, רז עולה בימים אלה עם "שיעור בתנועה", שלדבריה, "זו עבודת סולו שבה אני רוקדת וגם יש טקסט שכתבתי, ואני חושבת שזו דרך שלי להתמודד עם מה שקורה. בתהפוכות האלה של השנים האחרונות, הדבר שהרגשתי שהוא בית יציב בשבילי זה הגוף והתנועה, וזו עבודה שקצת חוזרת למקום הזה.

"בניגוד לאופרה, שהיא כל כך דרמטית ורבת משתתפים, פתאום זה אולי הדבר ההפוך, ואני אוהבת את האחיזה בשני הקצוות האלה. זה משהו שעושה לי מאוד טוב".