יאיר גרבוז, חברי הטוב, היה סמל לישראליות היפה. אם יש משהו שהוא שלנו ורק שלנו, זה היה יאיר. אין עוד מישהו כמותו, שמייצג את מי שאנחנו. צייר ישראלי אמיץ, שבא מפה. חבר טוב, איש חכם בצורה לא רגילה. יוצא שאני מצטט אותו יותר מכל אחד אחר.
עבדנו יחד ב"דבר אחר" והיו לו אמירות - שחלקן לא פורסמו - שיוצא לי להיזכר בהן מדי פעם, דווקא במצבים שאנחנו נמצאים בהם היום. הוא כל כך צדק. דברים שאמר בשנות ה-90, כמובן ב"אין עם מי לדבר", שכל כך מתאימים ורלוונטיים.
הוא היה מולטי טאלנט, שידע לכתוב, לצייר, ליצור. הוא אהב את הארץ הזאת, אהב ודאג לחברים שלו ולאחרים. גם בתור מחנך - לא למדתי אצלו, אבל הוא חינך דור של ציירים.
אני חזרתי לארץ ב-86 והוא בא לראות הצגה שכתבתי וביימתי בתיאטרון החאן, "ינתי פרזי", ואז הציע לי לבוא לכתוב ב"דבר אחר". אחר כך הביא אותי ל"אין עם מי לדבר", ומאז נשארנו חברים.
בכל פעם שנסעתי לגליל ביקרתי אותו בסטודיו, הכרתי את המשפחה הנפלאה שלו - מרגלית והילדים - שאליהם היה מאוד קשור. הוא אסף כל כך הרבה חברים ותמיד ידע לפרגן להם. הוא היה החניך תורן שלנו, המפקד.
והוא צדק בהכל. ובאשר ל"נאום הקמעות" - הוציאו את הדברים מהקשרם. הוא לא אמר שום דבר נגד מזרחים, אבל היה מאוד קל לחבוט בו. הוא סבל מזה וזה לא היה פייר. הוא אמר דברים הרבה יותר צודקים וחכמים, שפשוט עברו מעל האנשים ולא קלטו אותם. זו לא חוכמה לקחת מישהו אהוב ולהתנגח בו - והוא היה אהוב. אהבו אותו, אוהבים אותו ויאהבו אותו.
הוא היה איש נפלא וצייר נפלא, שהגיע לשיאים מתערוכה לתערוכה. לצערי איבדתי את שני האנשים הכי קרובים אליי, הכי חכמים; קודם יהונתן גפן ועכשיו גרבוז. מאוד עצוב.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו