תחת אזעקות ומטחי טילים, בין אולם התיאטרון הסגור למרחב המוגן, חדר החזרות בתיאטרון בית ליסין המשיך לפעול בהתאם להנחיות פיקוד העורף במהלך המלחמה עם איראן, זאת מתוך חזון להיות ערוכים ומוכנים ברגע שתתאפשר פתיחה מחודשת של האולמות.
ואכן, ההצגה "קיר זכוכית" מאת אורן יעקובי ובבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, שתוכננה לעלות במארס 2026, סיימה במלחמה את החזרות ותעלה הערב (שני) בבכורה מרגשת שבסופה יתקיים רב־שיח.
בהצגה, המתמקדת במערכת יחסים בין אם לבת בנות הדור השני והשלישי לשואה, על רקע רילוקיישן של הבת לברלין, משחקים אורנה רוטברג, הגר אנגל, אבירם אביטן/דאלי שכנאי, רוברט הניג ואוראל לוי. בראיון ל"ישראל היום" מספר יעקובי על החזרות בזמן מלחמה ועל החיבור שלו לטראומת הדור השני והשלישי, שאותה עיבד באמצעות כתיבת המחזה.
"ההצגה עלתה ב־2013 בפסטיבל פותחים במה לעידוד מחזאות ישראלית של בית ליסין. אחרי זה העלו הפקה בגרמניה, עשו תיאטרון קריאה בניו יורק ובצ'כיה, ועכשיו ההצגה חוזרת לבמה בבימוי ובליהוק חדשים, למעט אורנה רוטברג, שחוזרת לתפקיד שגילמה בפעם הקודמת", הוא מספר.
"כשהמלחמה פרצה נשארו עוד שבועיים אחרונים לחזרות, ובין אזעקה לאזעקה, בין ריצה למקלט הסמוך לעבודה באולם, אחרי החלטה אמיצה של ציפי פינס, מנכ"לית התיאטרון, להמשיך לקיים חזרות בתקופה הזאת - הצליחו, בהובלתו של אלדר הבמאי, להעמיד את ההצגה על כל המורכבות הטכנית והמשחקית התיאטרלית.
"עלינו בעצם להצגה אחת ללא קהל, בפני אולם ריק, וההצגה למעשה מוכנה לפגוש קהל ברגע שיתאפשר".
זה לא כל כך נעים לראות תיאטרון סגור, בטח שלא להציג בפני אולם ריק.
"הדבר הבאמת עצוב זה שהתרגלנו. עולם התיאטרון הוא הראשון שנסגר והאחרון שנפתח, חווינו את זה בקורונה ובמלחמה הקודמת ואנחנו חווים את זה עכשיו. זו תחושה מאוד קשה שאתה מנסה לגייס את כל האופטימיות שלך, ואת כוח היצירה שלך, אבל מרגיש שאנחנו לבד, כקהילה, שאין מי שידאג לנו. אני יודע ששר התרבות מיקי זוהר, כשהוא רוצה משהו הוא יודע לגרום לזה לקרות, ואיכשהו התחושה הפעם היא שלא כל כך דחוף לו".
טלי אורן אשתך היא שחקנית מצליחה ופעילה שגם היומן שלה הושבת בבת אחת. כזוג אמנים בבית אחד, המשבר הזה בעצם כפול.
"נכון. בחודש מארס היה אמור לעלות 'ריספקט!', מופע שכתבתי לחודש האישה, שבו טלי משתתפת יחד עם ענת מגן־שבו, חני נחמיאס, עדי כהן ויעל לבנטל. זה היה אמור להיות חודש שלם של חגיגות המין הנשי על הבמה, וזה בוטל כמובן. זה לא רק עניין הפרנסה של שנינו. להיות חלק מקהילת התיאטרון, בין אם אתה יוצר ובין אם שחקנית, זה חלק מהזהות הגדולה והמרכזית שלנו כבני אדם, והזהות הזאת נלקחה מאיתנו. זה לקום כל בוקר לדממה ולחוסר ידיעה מתי כל זה יסתיים ומתי נוכל לחזור למה שאנחנו ולספר את הסיפור שלנו".
הטראומה של השואה
אפרופו סיפור, במחזה שכתבת אתה מספר סיפור של דור שלם. עד כמה החיבור שלך אליו הוא חיבור אישי ורגשי?
"המחזה מספר על חיה, רקדנית ישראלית שמתגוררת היום בברלין, שם יש לה קריירה מצליחה. אמא שלה, שאיתה היא לא מדברת שנתיים וחצי על רקע זה שהבת עבדה לגור בגרמניה בניגוד לדעת האם (שהיא דור שני לשואה), מופיעה בברלין עם צוואה לא שגרתית של אביה ניצול השואה: בצוואה הוא מבקש שגופתו תישרף, ושהאפר יצורף להר האפר במחנה ההשמדה שבו נמצאים השיירים של המשפחה שלו.
"שתיהן, על כל הפוסט־טראומה שכל אחת סוחבת בהיותן דור שני ושלישי, והיחסים המקולקלים שלהן שהניסיון לשמר את זכר השואה מעיב עליהם, מנסות להגשים את צוואת הסבא וגם לפתור ביניהן את הקושי, הכאב והמשקעים. אני כתבתי את זה אז בתור אבא טרי. כשהייתי יוצא מהבית הבן שלי היה בוכה, והייתי מתמלא רגשות אשם איומים כאילו לא אראה אותו יותר כי הגרמנים ייקחו אותו.
"אמא שלי היא דור שני, אני דור שלישי, סבא וסבתא שרדו את השואה אבל כל המשפחות שלהם נספו. לא חשבתי שהשואה כזאת נוכחת בבית. אנחנו דור שקיבל את השואה בלי פילטרים, התכנים שקיבלנו על השואה במדיה, בבית הספר או בבית לא היו מרוככים, ולא חשבתי שזו טראומה שאני סוחב".
בכתיבה של המחזה היה משהו תרפויטי עבורך?
"לגמרי. בכתיבה, ולא משנה אם זה מחזה או ספר, אתה כותב את עצמך בלי לדעת הרבה, את הפחדים שלך, ולגמרי היה בזה אלמנט תרפויטי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו