מה שמילואימניקים לא מספרים כשהם חוזרים

בזמן ששירת במילואים כלוחם בצנחנים שוחח השחקן אורי עטיה עם אשתו, השחקנית והמחזאית טל אידיסיס, בעודה בבית עם שני ילדיהם. בשיחה העלתה טל רעיון למחזה על אב שחוזר מהיעדרות ארוכה ומגלה שבנו השתנה.

מכאן הדרך ליצירה משותפת היתה קצרה, בני הזוג החלו לכתוב יחד סיפור שמבוסס על חוויות אמיתיות, והפכו את הכאב, הגעגוע והמרחק לחומר דרמטי. התוצאה היא ההצגה "קמפינג", שבמרכזה אב החוזר מהמילואים ומנסה לפצות על הזמן האבוד באמצעות טיול קמפינג עם בנו, טיול שמבהיר לשניהם עד כמה הם השתנו בזמן הפרידה.

ההצגה תעלה בבכורה בפסטיבל "סוליקו לשניים" 2026 של תיאטרון השעה הישראלי, שיתקיים בחול המועד פסח (5.4, בבית ציוני אמריקה) במתכונת מותאמת למצב הביטחוני. הפסטיבל, שיתקיים בהתאם להנחיות פיקוד העורף ובסמוך למרחב מוגן, הוא מאירועי התרבות הבודדים שלא התבטלו בצל המלחמה.

בראיון ל"ישראל להיום" מספר עטיה (35) ששיחק בסדרות רבות בטלוויזיה בהן "צומת מילר", "כיפת ברזל", "למה מי מת", לצד התיאטרון, על המעבר מהמילואים לבמה, ועל הקושי הלא מדובר בניסיון לחזור הביתה.

"טל כתבה את המחזה וגם את המוזיקה, אני מביים, ומשחקים גיל וסרמן ואופיר מרדכייב", מספר עטייה. "הדס קלדרון, מנהלת הפסטיבל, העלתה קול קורא לסוליקו, וטל, שתמיד מחפשת לנו כל מיני דברים כדי שנעבוד ביחד, מצאה אותו והתקשרה אלי, בעודי ביום עיבוד במילואים. משהו שעושים אחרי פעילות מבצעית, ימים כאלה שאתה מתנתק.

"אני זוכר - ישבתי בחדר, לא היה לי חשק לעשות כלום, והיא אמרה לי: אנחנו צריכים לעשות מחזה על אבא שחוזר מהמילואים ולא מצליח לתקשר עם הבן שלו והם יוצאים ביחד למסע, לטיול קמפינג. מהמשפט הזה אני מתחיל לבכות, היא לא ממש ידעה את זה, אבל מה שאמרה לי בטלפון אמר לי כל כך הרבה. התחלנו לפתח את הסיפור לאט־לאט, הוספנו שהילד הזה מתחזק בזמן שהאבא היה במילואים ומסתיר את זה מהאבא. בינתיים אני נכנס לעוד סבב מילואים, וטל מתחילה לכתוב. היא כותבת משהו רגיש ומדהים על מה שכל כך הרבה אנשים חווים עכשיו, על החזרה הזאת הביתה. זה דבר שקשה למילואימניקים, לוקח לנו המון זמן. אני יצאתי ב־7 באוקטובר, יש לנו שני בנים, בני 6 ו־3, הייתי מאות ימים במילואים מאז בכל חזית אפשרית וזה קשה".

עד כמה המחזה נוגע בך ובתחושות שלך שאתה מפספס את הילדים שלך?

"עם הילד הגדול שלי יש לי קשר מאוד קרוב ויום אחד נעלמתי לו. ולא ליום־יומיים אלא לחודש־חודשיים. ובכל פעם שחזרתי הלכתי שוב, בתקופה שבה תל אביב מופגזת וטל נמצאת לבד עם שניהם. כשאני חוזר הביתה זה לא אידיאלי כמו שמדמיינים, כי אתה חוזר לבית שמתפקד ואתה מנסה למצוא את עצמך חזרה במשפחה, אבל זה כמו להגיע מיקום אחד לשני, כאילו יש שתי שפות שונות.

"לוקח לך שלושה ימים לחזור הביתה באמת, ואז אחרי יומיים אתה שוב חוזר לצבא. המשפחה חוותה את זה כל כך הרבה זמן, שאני נמצא־לא־נמצא ובסוף הדבר שהכי כואב לי זה שאין לי אוטוריטה לחנך אותו. זו נקודת ההתחלה של המחזה - האבא מחפש איך להגיע לבן שלו".

אתה נמצא בשתי קבוצות שנפגעות מאוד בתקופה הזאת ולא מפוצות כראוי - אנשי עולם התרבות והמילואימניקים.

"נכון, וזה תמיד זה קורה בעולם התרבות - ביום אחד מבטלים אותנו ואנחנו האחרונים לחזור. אני חושב שמשום כך חשוב כל כך לעשות את הפסטיבל הזה ולדבר עליו".

דווקא בגלל המצב

ב"ארץ נהדרת" עשו מערכון בועט על הקושי של מילואימניק לשבת לשולחן עם משפחתו ברגע שחזר הביתה. עד כמה אתה מרגיש שהמצוקה הזאת והקושי הזה לא מספיק מדוברים?

"יום אחד חזרתי מהמילואים עם עצבים, וטל לקחה אותי ישר לחדר החזרות, לא למסאז' למשל (צוחק), ואני נכנס עם השחקנים לחדר החזרות ומתחילה אזעקה ואז חוזרים לחדר ושוב אזעקה. וזה אחרי לילה שהשחקנים לא ישנו בכלל, ואני חושב איך להתחיל חזרה. איך מתחילים לעבוד? ולמה? אמרתי לעצמי שאני אומר להם את האמת ואמרתי להם: אין לי סבלנות להיות פה, ואני בטוח שגם לכם לא.

"זה הזמן הכי גרוע שיש, אני לא במצב נפשי לזה, וגם אתם לא, אבל אני חושב שאם כבר להיכנס לחדר חזרות ולהתעקש - אז שזה יהיה על הצגה כזאת שמדברת על הדברים האלה, על החזרה הביתה. לא הרבה פעמים אתה עושה תיאטרון ויוצר תוכן שיש בו כל כך הרבה שליחות, וזה מרגיש חשוב. אנחנו מתעסקים במציאות".