"זה נתפס נשי - אבל מהר מאוד הבנתי שזה מקצוע סופר-גברי"

"רוקדים עם כוכבים", "הכוכב הבא לאירוויזיון", מחזות הזמר "סווינג" בתיאטרון חיפה, "שיקגו", "קזבלן" בהבימה ו"סיפור הפרברים" בתיאטרון בית ליסין, ההצגה "כראמל" בתיאטרון אורנה פורת, הסדרה "בקרוב אצלה" בקשת 12 והנאמבר של נטע ברזילי באירוויזיון 2018, "טוי" - המשותף לכל היצירות האלה זה אישה אחת בשם מיכל שי.

לא בטוח שהשם שלה אומר לכם משהו אם אתם מחוץ ל"תעשייה", אבל בשנים האחרונות שי, כוריאוגרפית מובילה, הפכה לאחד מהשמות הבולטים בעולם המחול הישראלי, ככוריאוגרפית מוערכת ומבוקשת שיוצרת גם לעולמות הבמה והטלוויזיה. אישה אחת בתוך עולם גברי שעדיין לא הגיע לשוויון המגדרי המיוחל.

"מגיל 3 ריקוד זה חלק מהעולם שלי", מספרת שי בת ה־37 ל"ישראל היום". "אמא שלי שלחה אותי לחוגים, ומאוד מהר זה נהיה משהו משמעותי שתפס המון שעות בחיים שלי כילדה. כל יום, מהבוקר עד הערב, בעיקר בלט קלאסי ומודרני, אחר כך מגמת מחול בתיכון, ומשם נכנסתי ישר ללהקות בת דור ופרסקו. אחרי זה השתתפתי בעונה השנייה של 'נולד לרקוד', שם הגעתי לחצי הגמר, ושם בעצם היה המעבר שלי מהמחול האמנותי למחול שהוא טיפה שונה, מסחרי, טלוויזיוני.

"התחלתי להשתתף במחזות זמר כרקדנית, ותוך כדי עשיתי תואר במחול וכוריאוגרפיה בסמינר. ואז בעצם הבנתי - בגיל יחסית צעיר לרקדנית, בערך 25 - שהופעתי על כל במה שרציתי להופיע עליה, אם זה בתחום האמנותי ואם זה בתיאטרון, ותמיד נורא סקרן אותי להיות מאחורי הקלעים. גם כרקדנית תמיד הייתי חלק מהיצירה, צמודה לכוריאוגרף, וידעתי שזה החלום - להיות כוריאוגרפית".

את ההזדמנות הראשונה שלה היא קיבלה במופע הבימתי של סדרת הנוער "גאליס", שעלה בהיכל מנורה, ומשם היא התחילה לעבוד בתחום, שעד אז היו בו רק כוריאוגרפים גברים.

בעצם, את האישה היחידה שמובילה מחזות זמר ותוכניות פריים־טיים ככוריאוגרפית.

"זה נושא שבאמת נורא חשוב לי, ובשנים האחרונות אני מרשה לעצמי לדבר עליו. בתחילת הדרך לא הייתי בטוחה שזה נכון, כי מחול נתפס כמקצוע של נשים, אבל מהר מאוד הבנתי שזה מקצוע סופר־גברי, ושגם בארץ וגם בעולם אין הרבה כוריאוגרפיות נשים, בעיקר בתיאטרון, ואין לזה באמת סיבה".

היעדר השוויון המגדרי בתיאטרון היה בולט גם בתחום הבימוי והמחזאות, אך לאחר מאבק של פורום היוצרות המצב השתפר לטובה, וכיום יש הרבה יותר נשים שכותבות ומביימות.

"נכון, אבל בתחום הכוריאוגרפיה עדיין אין את פריצת הדרך הזאת. אני מקווה שלאט־לאט, כמו שזה קרה עם הבמאיות והמחזאיות, ייתנו ליותר נשים ליצור, כי העולם הולך קדימה, למקום שבו נשים הן חלק גדול ומוביל בתרבות".

שעת מחול

כיום, כשאת נמצאת במקום שאליו הגעת, האם את עוצרת לרגע וטופחת לעצמך על השכם ואומרת "עשיתי את זה"?

"בסוף, כשאני עושה נאמבר, יש מאחוריו כמויות של דברים - תלבושות, תפאורה, לדים, במאי, מפיק. מדי פעם, כשאני מסתכלת קדימה ורואה שאני עומדת באותה שורה עם גברים ונשים שהם מספר אחת במה שהם עושים, אני מחייכת ואומרת: איזה כיף שלפה הגעתי, ושהצלחתי להגשים את החלום המוזר הזה של הילדה מחולון".

בין הטלוויזיה לבמה - את מה את אוהבת יותר?

"זה כמו לשאול את מי מהילדים שלך את אוהבת יותר", היא צוחקת. "אין ספק שיש משהו בתיאטרון שמרחיב לי את הלב בצורה שאני לא יכולה להסביר, ובטלוויזיה אני יוצרת למצלמה ומתעסקת בבימוי מצלמה, שזה משהו שמאוד מעניין אותי".

ההפקה הנוכחית שהיא עשתה לה כוריאוגרפיה היא המחזמר "סיפור הפרברים", שעלה לאחרונה בתיאטרון בית ליסין, ושבו המחול נוכח ודרמטי ממש כאחד המשתתפים. "זה מחזמר שהתחיל במקור שלו כבלט, ונשאר שם המון מחול. אני חושבת שזה המחזמר עם הכי הרבה מחול שיש, ובשביל כוריאוגרף זה חומר שהוא חלום. אני לא חושבת שיש עוד מחזמר שבו למחול יש כל כך הרבה מקום".