"אני עובר באופן אישי גם קשיים מאוד גדולים"

מגיפת הקורונה הורידה את המסך על עולם התיאטרון הישראלי ושלחה את אנשיו הביתה, ובהם גם השחקן תומר שרון (תומש) שהיה עד אז אחד השחקנים הפעילים והמוערכים ביותר על במת התיאטרון הלאומי.

לאחר שנפתח האולם הוא עוד המשיך עם הצגה אחת בהבימה ששרדה את הקיצוץ שלאחר המגיפה, מאז עבר לתיאטרונים אחרים, ואז פרצה המלחמה ששוב טרפה את הקלפים והוכיחה שהדרמה האמיתית נמצאת לא פעם בחיים עצמם ולא על הבמות.

כעת, לאחר ארבע שנים, הוא שב להבימה, הפעם להפקה שתפתח את שנת 2026, שכתב דרמטורג ומחזאי הבית יותם גוטל וביים אריאל נ. וולף. ההצגה "פעולות פשוטות", דרמה משפחתית ישראלית, שתעלה ב־17 בינואר בתיאטרון הלאומי, מספקת הצצה לשלוש ארוחות שישי הנערכות בביתה של משפחההמתגוררת בעוטף עזה, ברגעים האחרונים לפני שהמדינה משנה את פניה. לצידו של תומש משחקים ליליאן ברטו, דב רייזר, מיקי פלג, אסנת פישמן, הגר טישמן סבג, אסף זלמנוביץ', תמיר גינזבורג ויארא זרייק.

"עד לקורונה הייתישחקן בעל חוזה, שיחקתי עשר שנים בהבימה, ובמלחמה כבר הייתי פרילנס. ב־6 באוקטובר הייתי עם ארבעה תפקידים ראשיים בארבע הצגות בשלושה תיאטראות, וב־8 באוקטובר הייתי עם אפס תפקידים באפס הצגות באפס תיאטראות", מחייך תומש חיוך עצוב ומספר בראיון ל"ישראל היום" על החזרה לבמה וההתרגשות מהיצירה החדשה. "מה שעשינו כשפרצה המלחמה זה להקים חמ"ל של אמנים, שאני די גאה בו. הופענו בהתנדבות במשך חודשים, פעמיים־שלוש ביום לכל המפונים, לילדים, למבוגרים, סטנד־אפ, הכל, עד שהבנתי שנגמר לי הכסף והחלטתי לעשות את הסדנאות שלי, סדנאות הסטנד־אפ והאימפרוביזציה, בבית, כדי לחסוך את השכירות. לפני שנה וחצי עברתי לחלל ביפו ואמרתי לעצמי, זה חלל מדהים, למה שלא אעשה פה הופעות?"

אז בעצם יצאת מהתיאטרון והבאת את התיאטרון אליך הביתה.

"לגמרי. אפשר להכניס עד 50 איש במקום. זו בעצם היתה פעם חנות שאני חי בה על שדרות ירושלים, חלל מדהים ביופיו, עם שתי גלריות. זה גם הבית שלי וגם התיאטרון שלי, ויש הצגות שמתארחות ומופעים וסדנאות. אי אפשר ערב־ערב כי זה לא כלכלי, ואני צריך לעבוד בעוד מקומות, אבל זה מדהים. אני עושה שיתופי פעולה, למשל עם חנות הספרים אובלומוב, עשינו ערב סטפן צווייג, ערב הרמן מלוויל, כל מיני".

בוא נדבר על ההצגה החדשה.

"זה מחזה מקורי של יותם גוטל, ואני חייב לומר שבחיים לא קראתי דבר כזה, כל כך מיוחד איך שהוא כותב, כל השחקנים בהלם. זה אולי יישמע מוגזם אבל הוא מצא איזה משהו, כמו צ'כוב, הוא כאילו כותב דמויות במין סטייל היפר־ריאליסטי, וזה מדהים לשחק את זה.

"המחזה בעצם מציג שלוש ארוחות שישי אצל משפחה בקיבוץ בעוטף בשנת 2023, שהאחרונה שבהן היא בערב שישי, 6 באוקטובר, כשכולנו יודעים מה עומד לקרות בעוד כמה שעות. זו משפחה שהיא כמו מיקרוקוסמוס של קבוצה מסוימת בישראליות. אני משחק את אב המשפחה, ליליאן ברטו היא אשתי, יש לנו בן שנפגע בצבא, לא נעשה ספוילרים, ויש לי בת שמפגינה ויוצאת עם בן אדם שהוא מתנחל לשעבר, אז בעצם המיקרוקוסמוס הזה נחשף בשלוש ארוחות שישי בצורה מאוד מיוחדת".

יותר פסימי מאופטימי

בשנתיים האחרונות דובר לא מעט על הכוח שבאמנות, ונשמע שהיצירה הזאת עומדת לגעת בעצבים החשופים שלנו.

"אני חייב להגיד שאני עובר באופן אישי גם קשיים מאוד גדולים, כי זה מעלה רגשות מאוד קיצוניים לגבי הדברים המאוד קיצוניים שקרו בשנתיים האחרונות בישראל. זה במיוחד מעלה רגשות של הקבוצה שאני שייך אליה, שמותר גם לשים זרקור עליה".

מה זה אומר הקבוצה שאתה שייך אליה?

"הליברלים, השמאל־מרכז, אלה שהפגינו. בעצם המשפחה שאנחנו מראים פה יכולה להיות שייכת קודם כל לשלוש קבוצות, או לנרצחים, או לחטופים או לשורדים".

אתה מצליח להיות אופטימי?

"אני משתדל להיות לא אופטימי ולא פסימי. זה כלל שהיה הרבה לפני המלחמה, ואימצתי לעצמי. ואם אני רואה נקי, אז אני נוטה לפסימיות".