דורי בן זאב אוסף את השברים אחרי התאונה הקטלנית: "זו היתה שנה טרגית"

השנה החולפת היתה בהחלט לא פשוטה עבור אגדת הרדיו דורי בן זאב, שהיה מעורב בחודש פברואר בתאונה קטלנית בחיפה, שבה דרס למוות את הולכת הרגל ויאוריקה פינקלשטיין, דבר שהוביל להפסקה זמנית בשידוריו ולחקירה משטרתית.

רישיונו של בן זאב הוחזר זמן קצר לאחר מכן, עם הקביעה כי אינו אשם בתאונה, והוא חזר לשדר ב"כאן 88". כעת הוא מתכונן גם לחזרה לבמה, עם המופע "משבלול עד לול", שאיתו עלה במהלך המלחמה, אבל כעת מקבל חיים חדשים עם הרכב נגנים והזמרת שירה גבריאלוב שמצטרפת לשיר איתו. במופע (23.12 באלמא זכרון, 9.1 בגריי תל אביב ובהמשך בכל הארץ) הוא מבצע מחווה לאלבום המופת של אריק איינשטיין ושלום חנוך "שבלול" וגם לחבורת לול, שהוא היה חלק ממנה בשנות ה־70 העליזות.

"ב־7 באוקטובר התקשרתי למנהלים שלי ברדיו וביקשתי להתגייס למחרת, והם הרימו את הכפפה בחוכמה רבה", הוא משחזר בראיון ל"ישראל היום". "שידרתי מדי יום תוכנית בוקר שזוכה לריפוי גדול, לנשימה חמה ולהרבה מאוד עדנה. התוכנית הזאת הביאה אותנו להבין כמה חשוב לגעת בתרבות, בשירה, בנוסטלגיה וברוח טובה. נילי פיטרסון, המפיקה שלנו, ואני שוחחנו על האהבה שלנו לנוסטלגיה ולאריק, והיא אמרה 'מאחר שהיית בחבורת לול, מה דעתך לעשות 'משבלול עד לול', מופע שנותן גם כבוד לאמנים האלה, גם לנוסטלגיה, וגם לקהל?'

"במהלך המלחמה המופע הזה הרים את המורל ואת מצב הרוח לכל מי שצפה בו, ועכשיו מצטרפת אלינו שירה גבריאלוב, הבת של מיקי שעבד עם אריק. היא באה מבית של תרבות ומוזיקה, זמרת ומוזיקאית נפלאה. וכשאני איתה על הבמה כשברקע של שנינו יש את הדנ"א של אריק, ומיקי ושלום וכל היוצרים הטובים, עם נגנים נפלאים".

המוזיקה קיבלה בשנתיים האחרונות משמעות נוספת, הקהל מגיע אחר להופעות. אתה מרגיש את זה?

"כמובן. המאזין רוצה להתנתק מכל הדברים הקשים מסביבו. בתחילת המלחמה השפה היתה כל כך פורנוגרפית, כל הפאנלים, אנשים חיפשו מקלט, וקראתי לתוכנית 'המרחב המנוגן'. ואיפה אתה מוצא מקלט? בנחת לנפש ולרוח. הדבר הזה של הנוסטלגיה לא סתם מגיע ממקום של רדיו, כי הרדיו בעצמו הוא נוסטלגיה".

לאחרונה ציינו 12 שנים למותו של אריק. עד כמה אתה מתגעגע?

"התחושה שלי היא שהוא כל הזמן כאן, גם כשאנחנו שומעים את הקול שלו אנחנו איתו. מה שחסר הוא היצירה, שהוא בטח היה מביע וכותב ועושה ומוציא החוצה. בשנים האלה עברנו הרבה מאוד דברים. אריק מאוד חסר, כל הזמן".

יש לך סיפור מהתקופה של לול?

"יש סיפור נהדר על איך התחיל בעצם 'חידון התנ"ך' המיתולוגי. זה היה בתוכנית של אורי זוהר 'פתחון פה' בגלי צה"ל, אבל את ההקלטה עשינו אצל שלום בבית, כאימפרוביזציה, אלתור על הנושא שהיה ממלכתי נורא ומכובד מאוד, וכאנשים שבאים מבידור התחלנו לעשות כל מיני דמויות. אחר כך זה נלקח לכתיבה ולעיצוב ולתלבושות, עד שזה צולם בלול. זה באמת התחיל מאלתור שלא חשבנו שייצא ממנו משהו".

על החבורה הזאת סופרו גם סיפורים פחות יפים ומצחיקים, באשר ליחס לנשים. נחשפת לצדדים האלה?

"קודם כל, מה שעניין אותי היה התרבות והעשייה האמנותית, מעבר לזה שהיינו חברים ביום־יום. אני בחרתי להיות בתוך העניין של היצירה והעשייה, וכך אני חושב שאנשים צריכים להכיר אותם".

אירוע משנה חיים

בוא נדבר על התאונה הטרגית השנה. אני יכולה להניח שזה אירוע משנה חיים.

"לגמרי משנה חיים, תודעה, ובעיקר מכה מאוד קשה. הדוקטור שטיפל בי, הפסיכיאטר אילן קוץ, אמר לי כמה שעות אחרי התאונה, 'מעכשיו אנחנו נפגשים בכל יום ועושים שיחה', וככה היה לאורך חודש. הוא הציל אותי, כי זה היה בומבה לנפש".

רצים בראש סרטים על מה שהיה? אתה חוזר במחשבות לאירוע?

"ככל שאתה מטפל בזה יותר מוקדם, כך העלייה של התמונות מהאירוע והזיכרונות היא יותר עם הכרה. זה עולה, לפעמים יותר לפעמים פחות, אבל זו היתה חצי שנה מזעזעת, טרגית, עם הרבה כאב. אני כואב את כאב המשפחה, זה אסון גדול".

יש איזו החלטה או תובנה חדשה שהחלטת ליישם מאז התאונה?

"אני עוסק לא במדע מדויק, אלא בעיקר בתחושות ובאינטואיציה. הרבה מאוד דברים ספונטניים קורים ועולים, ומאחר שאני עוסק בתחום שהוא בני האדם, אני לא עוקב אחרי מה שהשתנה בי. אין לי טכניקות, יש לי רגשות ספונטניים ואינטואיטיביים. ככה אני עובד. בימים האלה אני משתדל להופיע כמה שיותר, גם עם המופע שלי לבד וגם עם המופע הזה. אני רואה כמה הקהל זקוק לחיוך, לתרבות, לנוסטלגיה, לשירה טובה ולאהבה".