"התגובות היסטריות": הצעד החדש והמהפכני של נמרוד הראל משגע את הקהל

"כל אחד רוצה להיות זמר, שחקן, ליצן או כוכב", שר פעם אריק איינשטיין, אבל מה באשר למנטליסט?

עכשיו מתברר שכל אחד יכול, זאת לאור המופע החדש של המנטליסטנמרוד הראל"אחד למיליון" (שיעלה ב־15.1 בתיאטרון גבעתיים, ב־17.1 בדרום השרון ובהמשך בכל הארץ) בו חוקי המשחק משתנים. במופע החדש, הקהל כולו הופך לאמני חושים, שמתנסים ומבצעים בעצמם את הטכניקות המנטליסטיות באמצעות חוויות אינטראקטיביות משעשעות.

"למופע קוראים 'אחד למיליון' מסיבה מסוימת", הוא חושף בראיון ל"ישראל היום", "אני בעצם מכשיר את הקהל לבצע את הדברים שאני עושה. אנחנו מתחילים בהדגמה מאוד פשוטה, שהסיכוי שתעבוד הוא אחד לשניים, ולאט־לאט מעלים את הרמה של הניסויים, עד שבסוף המופע הקהל מבצע בעצמו לבד משהו שהסיכוי שיקרה הוא אחד למיליון.

"המופע בנוי קצת כמו מחנה אימונים, אבל מהנה", הוא צוחק, "כי בסופו של דבר, כיף לעשות את הדברים האלה וזה אכן אתגר לא פשוט ליצור מופע שהקהל עושה את כולו. אנשים רגילים ללכת למופע אמנות חושים ולראות מה המנטליסט יודע לעשות, וזה מה שעשיתי כל הקריירה שלי, זה השטנץ המוכר והקבוע. אבל לפני שנתיים בערך עשיתי קטע במופע שלי, שבו לראשונה הקהל מבצע את הקטע, וזה היה הקטע הכי חזק במופע. שאלתי את עצמי אם אפשר לבנות מופע שלם שבו הקהל יבצע, כי זו חוויה אחרת לראות אמן חושים או להרגיש איך זה להיות אמן חושים.

"שברתי את הראש כי זה לא פשוט, ויצרתי משהו הדרגתי, שמתחיל בדברים קלים. הקהל מתבקש להפעיל את האינטואיציה על 10 קמ"ש ובסוף המופע הוא על 200".

קוסמים אף פעם לא מוכנים לשתף בקסמים שלהם, למה בעצם אתה מוכן לחשוף את הטריקים שמאחורי הדבר?

"בשנה שעברה עשיתי תערוכת קסמים גדולה שבה חשפנו קסמים. אני מאמין גדול בחשיפה של סודות, במידה. המטרה היא לחשוף מספיק בשביל לסקרן, ולא יותר מדי בשביל לשמור עדיין על הייחודיות, שיישאר המסתורין. כשאתה יודע הכל זה לא טוב, וכשאתה יודע כלום זה גם לא. מעבר לזה, במופע זה לא טריקים וקסמים, אלא אני מבקש מהקהל להפעיל את האינטואיציה שלו".

מספק אסקפיזם

ומה אם מישהו יגיד לך: לא בא לי לבוא לעבוד במופע, אני רוצה להיות צופה פאסיבי?

"אגיד לו: לך למופע אחר", הוא צוחק, "זה מופע אינטראקטיבי שלא דורש מאמץ, לא צריך לקום ולזוז, לא חייבים לעלות על הבמה ואפשר את כל המופע לבלות מהקהל, אבל כשאני מבקש מכל הקהל לחשוב על מספר - אז הוא מתבקש לחשוב. בינואר אנחנו עולים בצורה רשמית, אבל אנחנו עושים בינתיים הצגות הרצה, והתגובות היסטריות, אנשים אומרים שזו חוויה אחרת.

"גם אנשים שאומרים 'זה לא בשבילי שהספוט יהיה עלי', אני יכול להבטיח להם שאני לא צריך אותם על הבמה, מספיק שיהיו איתי מהכיסא. זה פשוט מופע שמתאים לכל אחד, אולי לא לילדים קטנים, כי יש כמה הדגמות קיצוניות".

איך השפיעו השנתיים האחרונות על אמנות החושים?

"בשנתיים האחרונות עולם התרבות חטף מכה אנושה, ומי שחטף הכי חזק מבחינת הפרנסה זה הסטנדאפיסטים, כי בשנה הראשונה של המלחמה היה קשה לצחוק. אני חייב להודות שבמקצוע שלי לא כל כך היה יובש, כי איפשהו אמנות החושים נתפסה בחברות כמשהו שלא עובר גבול. זה לא סטנדאפ, זה 'בגבול הטעם הטוב' למלחמה, עד כמה שנורא להגיד את זה, אז היינו כמו ברירת המחדל של הרבה חברות שרצו אירועים לעובדים שלהן, שלא תחת כותרת של פאן ועדיין שיהיה פאן. אז יחסית, המנטליסטים עבדו ומבחינת הפרנסה נפגענו פחות מאחרים. אני מרגיש שהתחום שלנו באמת נתן אסקפיזם. בניגוד להרבה תחומי במה אחרים שגורמים לצחוק או ליהנות כשאתה שר, אצלנו זה לשכוח מהעולם ולראות עולם פנטזיונרי".

בתוך הפנטזיה הזאת, כמה ניסו להיעזר בכם ובכוחות שלכם בתקופה הקשה?

"במהלך הקריירה שלי ניסיתי לחנך את הקהל שלי שכל מה שאני עושה זה לא כוחות, אלא שילוב של אשליות ותרגילים פסיכולוגיים, אז אף אחד מהאנשים שעוקבים אחרי ובאים להופעות שלי לא חשב לשאול, כי הם יודעים שאם היה מישהו אחד בעולם שהיה יכול לדעת, למשל, איפה החטופים - למה הוא לא עושה? אז נראה שאין, וצריך לסמוך על החיילים שלנו שיעשו את זה ולא על אורן זריפים למיניהם".