השחקן יפתח קליין רגיל בדרך כלל להשתמש באמנות שלו כדי לספר את חייו, ועל הדרך את חיינו, כפי שעשה בהצגה האישית והחשופה "ערב שקופיות" שכתב, ביים ובה הוא משחק בשנים האחרונות.
כעת הוא עושה את זה שוב, והפעם הוא מעלה לבמה מעין יומן אישי וחשוף שכתב לאורך המלחמה. זה קורה במסגרת "שישאר בינינו", מופע משותף לו ולרקדנית ולפרפורמרית רוני ברנדשטטר שבו שמים השניים את הלב שלהם על הבמה.
בראיון משותף מספרים השניים איך הכל התחיל, ועל הטיפול בנפש של כולנו דרך האמנות.
"אני הגעתי לסדנת מונודרמה של יפתח כשהבנתי שכפרפורמרית שעובדת עם הגוף והתנועה, שיש לה כמויות של טקסטים, קשה לי לדבר. הגוף שלי רוצה לעצור אותי, וככה הכרתי את יפתח", מספרת רוני, "היה לי חיבור חזק עם מוזיאון תל אביב דרך פרויקט שעשיתי שם, והזמינו אותי לערב מונודרמות שמבוסס על חומרים אוטוביוגרפיים. באחד המפגשים יפתח, שגיליתי שהוא אדם מדהים, אמר שיש לו חומר אוטוביוגרפי שהוא חושב מה לעשות איתו. אמרתי לו 'יש לי דדליין, יש לי תאריך, רוצה לבוא לעבוד יחד?', בעצם הזמנתי אותו לערב שבו כל אחד מביא את החומרים שלו. יפתח אמר מייד כן ויצאנו לדרך. פורמט העבודה היה שכל אחד מביא את החומרים שלו ואנחנו עובדים אחד עם השני בסוג של מערכת הזנה. התחלנו להבין איך אנחנו משתמשים זה בנוכחות של זה כדי לספר את הסיפור שלנו".
"אני גיליתי שאם אין לי מסגרת ודדליין ושותפים לדרך, נורא קשה לי להרים משהו לבד, על גבול הבלתי אפשרי, וברוני יש משהו של מפיקה והיא פשוט הפיקה אותנו ואת המופע הזה", מספר יפתח, "היא יצרה את המסגרת שאפשרה לנו. שבע שנים עברו מאז ש'ערב שקופיות' עלתה, ולקח לי זמן עד שהגעתי לכתוב עוד פעם משהו שעולה על הבמה. היה משהו שבער בי מאוד ואני אסיר תודה לרוני שהרימה את הכפפה ואת הדבר הזה מתוך הצורך להגיד משהו שלא יכול להישאר בפנים".
כשתיאטרון פוגש מחול
"משהו קרה לי" נקרא החלק של יפתח ו"חומרים לשתיקה" של רוני, אולם השניים מבהירים שגם אם מדובר בסיפורים שונים לגמרי, הם משתלבים זה בזו לכדי תמונה אחת כששניהם נמצאים כל הזמן על הבמה, שילוב מעניין של תיאטרון ומחול.
יפתח: "באופן מוזר, שבועיים לפני המלחמה חוויתי משבר אישי מאוד חזק, והיה לי צורך נורא גדול לדבר עליו ולחלוק אותו עם שירי (ארצי, זוגתו, מ"כ); ואז פרצה המלחמה, ושירי שהיתה בחו"ל חזרה לארץ, והאישי זז הצידה כמובן. כל הצרכים האישיים זזו הצידה אל מול הטרגדיה הבלתי נתפסת. התחלתי לכתוב יומן שמלווה את כל הדבר הזה לאורך המלחמה, מהשבועות הראשונים עם הטלטלה העמוקה והטראומה שהיתה בעם, דרך היום ה־400 וה־600, והכל בא מזווית מאוד אישית, פרטית אבל גם לאומית".
מתי הבנתם שאתם רוצים להעלות את הסיפור האישי שלכם על הבמה?
יפתח: "אני כתבתי בלי ידיעה מה אני רוצה לעשות עם זה, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות, לא הבנתי עוד באיזה פורמט, וככל שנקפו הימים הרגשתי שאני ממש לא רוצה לתת לזה לעבור מתחת לרדאר, כי אני חושב שזה נוגע במקומות שעברנו כולנו ועדיין עוברים".
רוני: "אני נחשפתי לחומרים של יפתח והתחברתי אליהם מאוד, הרגשתי שיש פה אפשרות להביא ייצוג גברי אחר מאיך שאני הרגשתי שהוא מופיע מולי בעולם, משהו פתוח. יפתח מאוד חשוף ומאפשר לגעת. יש את העוצמה והגבריות והמצ'ואיזם שלו אבל יש גם נפש מאוד רכה".
יפתח: "או במילים אחרות, עליבות", הוא צוחק.
רוני: "ממש לא, זה הרבה כוח, להראות פגיעות זה כוח, זה החומרים של החיים, הבטן הרכה של כולנו. התמונה המורכבת הזאת זה כמו אנחת רווחה".
רוני, מה הסיפור שלך במופע?
"הפרויקט הזה הוא בעצם חומרים שהיו בשתיקה ואני בפעם הראשונה מסכימה לדבר אותם, ולא רק להשתמש באמנות האבסטרקטית שאני חיה, התנועה. כולנו מטולטלים מאז 7 באוקטובר, הנפש לא יכולה להכיל ואני יוצאת למסע של ריפוי, אני רוצה להבין מה קשה לי, למה אני מרגישה עוד דברים שמטלטלים את עולמי ואני יוצאת לחקירה, שמשלבת טקסט ותנועה. אני בעצם מתחילה לחזור אל הילדות, להבין מה ספגתי בה".
יפתח: "המופע הזה עבורי הוא בדיוק הצורך הזה שהיה לי בתחילת המלחמה, להיות מוקף באנשים שלי. וזה אנחנו, העם הזה שזקוק לנחמה ולתקווה. בגלל זה הומור הוא חלק חשוב כל כך מהמופע. הוא מלא הומור בתוך הבלגן. בהפגנות אנחנו קוראים לשחרור החטופים. זה שהם שם זו מחשבה שאי אפשר לשאת ולא יכולה להמשיך להתקיים. בעסקאות הם יוצאים פתאום ואתה רואה אותם, ואתה מבין שהם שרדו את התנאים הכי קשים רק בזכות האמונה שיגיע רגע שהם ייצאו משם".
אתם מרגישים אחרת להיות על הבמה בתקופה הזאת?
רוני: "כשהמציאות בחוץ מאוד מטלטלת וסוערת, החוסן והכוחות שאדם זקוק להם הם אדירים, כולנו בהתמודדות רצינית פה. הצורך של יפתח ושלי היה לתת מענה גם לעצמנו וגם לאחרים, להצליח להתמודד עם כל מה שאפשר כדי שיהיה כוח לתת, להיות בנתינה".
יפתח: "אני כותב בגוף ראשון, השמות של כולם אמיתיים, זה אני ושירי והילדים, וכל מה שקורה בבית ובמשפחה. עברנו פה משהו ברמת הבלתי נתפס, ואני רוצה לדבר עליו ועלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו