דביר בנדק: "אנחנו חיים במקום קשה ונלחמים כל הזמן"

כבר בכניסה לאולם התיאטרון האזורי של חבל אילות הקהל מופנה לשבת על הבמה, וברור לכולם שלא מדובר בעוד הצגה רגילה.

ככה זה בתיאטרון אלעד, תיאטרון שחרט על דגלו להביא קולות מקוריים והפך בשנים האחרונות לאחד התיאטראות היוצרים המעניינים בנוף. בהיותו כזה הוא פועל ויוצר בחבל אילות ובעיר אילת, ומורכב משחקנים ומיוצרים שעזבו קריירות מצליחות במרכז ועברו עם המשפחה לדרום מתוך אידיאליזם ורצון להופכו למרכז תרבות פורץ דרך.

בשבוע האחרון השיקו שם את "האבא", המחזה עטור הפרסים של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר (שיגיע בחודש הבא להציג בתיאטרון הקאמרי בתל אביב) בכיכובו של דביר בנדק. הוא מגלם את אנדרה, גבר כבן 60, שחולה בדמנציה ובדרך מקורית עם הרבה הומור ושנינות מצליח להכניס את הקהל למוחו ולנפשו ולחוות מתוך עיניו את המציאות השבורה והכאוטית. לצידו של בנדק, שמנהל בשנים האחרונות קשר הדוק עם התיאטרון, משחקים בהצגה שביים שי פיטובסקי, המנהל האמנותי של התיאטרון, גם תמר דיסקין, גיא כהן שליו, אדוה לוי, דר רוזנבאום ועומר שמשוני.

"'האבא' הוא החלק היותר מוכר בטרילוגיה שכתב זלר ('האבא', 'האם' ו'הבן'), בשל הגרסה הקולנועית ההוליוודית, עם אנתוני הופקינס ('האב', 2020, שזלר גם ביים) שקיבל על זה אוסקר", מספר דביר. "במקור הוא אמור להיות בן 80, ואנחנו הצערנו אותו כי בדיעבד הבנו שדמנציה בגיל 60 זו דרמה הרבה יותר גדולה, גם לאדם וגם לסביבה.

"יש טריק של פלוריאן במחזה הזה. בדרך כלל, כשאתה לא מזהה מישהו בהצגה, אתה משחק שאתה לא מזהה אותו, אבל השחקן לא משתנה. כאן פלוריאן אמר שזה ידרוש תקציב כי נכפיל את השחקנים, ובמקום הבת שנכנסה ואתה ראית וזוכר אותה, נכנסת בתמונה השנייה מישהי אחרת - ואז הקהל עובר יחד איתי את התהליך, כי אני כבר יודע שיש לי בעיה ושאני שוכח דברים".

באופן כללי הקהל עובר תהליך מיוחד בהצגה הזאת, כשהוא יושב במרחק זעום מהשחקנים, על הבמה.

"לשי זה היה מאוד חשוב, ואני בדיעבד הבנתי שהבמה נותנת גם איזושהי פרספקטיבה שאנשים לא פועלים לפיה בדרך כלל. הצופה מקבל חוויה אחרת כשהוא יושב על הבמה".

כאחד השחקנים הפעילים בתיאטרון הישראלי, ספר על הבחירה שלך לשתף פעולה עם תיאטרון שנמצא באילת, עם הנסיעות הארוכות, עם היציאה מאזור הנוחות והמיינסטרים.

"זה קודם כל עניין אידיאולוגי, אמיתי. הייתי יו"ר מדור פרינג' במועצה לתרבות ואמנות כשהתיאטרון הזה היה בקבוצת פרינג', ליוויתי אותם, אהבתי את הדברים שהם עושים. לא לגמרי בחרתי את מה שאני רוצה והיה קשה לעשות פרויקט איתם. בקורונה שי הציע לי לעשות את כל הדברים הטובים (הצגת היחיד שלו שרצה עד היום), ואחרי שני עמודים שקראתי אמרתי לו 'מתי מתחילים חזרות'.

"זה תיאטרון שאני אוהב, זה התיאטרון שאני חולם עליו. להעביר את הקהל חוויה יחד איתי, לא להתעלם ממנו, לא להתנתק ממנו, לא לשים אותו בחושך אלא לעבור יחד חוויה. תוך כדי העבודה התאהבתי בתיאטרון, כי יש פה משהו באמת אידיאולוגי ברמה של קהילה, ליצור בקהילה שלך.

"בעז (בעז דן, שהקים את התיאטרון יחד עם דנה יצחקי לזכרו של אלעד דן ז"ל, אחיו הבכור) אמר 'אני רוצה שיהיה תיאטרון שיוצר באילת ולא רק לייבא תיאטרון לאילת', והוא הקים תיאטרון בועט. אני עוזר להם ברמה הפוליטית. אני חבר באגודת הידידים, חשוב לי שהרעיון של כפר האמנים שלהם יקרה. זה חלום שמתגשם וישנה את האזור הזה. אנשים ירצו לבוא לפה. כמו שמורים ורופאים באים - יבואו אמנים, לכפר האמנים שמקימים עכשיו, לגור עם המשפחה שלהם וליצור פה".

"הקהל צמא לחומרים"

אתה רואה את עצמך עושה את המעבר הזה עם המשפחה?

"לגמרי, אני רוצה כבר מזמן. זה מורכב בשלב הזה עם הבנות, אבל אני כן רואה את עצמי פה יותר זמן במשך השבוע ונמצא על הקו. אני נהנה מהקהל פה שצמא לחומרים האלה. חוץ מזה הם באמת פועלים בקהילה, מפעילים חוגי תיאטרון, מנהלים מגמות, זה נורא יפה".

בוא נחזור רגע להצגה, שנוגעת באחד הפחדים האנושיים הכי גדולים שיש, לאבד את היכולת הקוגניטיבית, לשכוח מי אתה ומי הסובבים אותך. עד כמה זה משהו שמעסיק אותך?

"אלה פחדים שליוו אותי, אני לא אדם חרדתי אז זה לא ברמת העיסוק היומיומי, אבל בעקבות העבודה על התפקיד הזה יש בכך מצוקה שאני מאוד מפחד להיות בה. היא מוציאה מאנשים קשת של סימפטומים שממני אני מפחד שתוציא אגרסיות ואלימות, ובאמת רבים מהאנשים האלה הופכים אלימים.

"זה מפחיד אותי גם ברמה של להיעלם לסביבה שלי, לילדים שלי, זו מצוקה נוראית שאתה לא שולט בה. אנחנו רק יכולים לקוות שהרפואה מתקדמת כל כך מהר, וזה יהפוך למשהו שהיה פעם. זו הצגה, ולקח לי זמן להבין את זה, שבעצם את יכולה להחליט מה קרה שם בסוף, את בעצם בונה את הסוף של ההצגה ויכולה לבוא שוב ולצפות בה ולהבין משהו אחר, וזה מעניין מאוד".

עד כמה ההצגה הזאת מהדהדת גם אובדן כללי, תחושה שמלווה אותנו בשנתיים האחרונות?

"מאוד. אני מחפש שייכות למקום הזה כל הזמן, יש לי דיאלוג של ילד שעבר את כל השלבים פה, גדל להיות פטריוט, ומגדל פה ילדים עם אדם שיש לו גם ביקורת על מה שקורה פה, והדיאלוג הזה מוציא אותך לפעמים לא שייך, והשייכות זה חלק מהמחזה.

"זה מדבר על להיות במקום שמקומך לא ברור בכלל, זה מנתק ומרחיק. אנחנו חיים במקום קשה ונלחמים כל הזמן, ואתה רואה שאנשים גם בתקופה הזאת מחפשים ורוצים לבוא לתיאטרון. בהתחלה היה לי מוזר לשחק, לעשות סטנד־אפ, אבל את רואה שאנשים מבקשים את זה".

איך החיים אחרי "סברי מרנן"?

"אין דבר כזה אחרי 'סברי מרנן'", הוא צוחק. "היא נגמרה כי קשת החליטה,  אבל בשביל אנשים זה ממשיך. הסדרה משודרת בשידורים חוזרים, שעושים אותו הרייטינג. אנשים עוצרים אותי ברחוב, וברור לי שמתישהו זה יחזור ונצלם מחדש. זה היה להיפרד לצורך הקאמבק".