בין ליהי טולדנו ליחזקאל לזרוב, בין חני נחמיאס לאוראל צברי ועוד זמרים ושחקנים רבים שמביאים את דיסני לתל אביב בהפקה הנוכחית של המחזמר "היפה והחיה", שתציג עד סוף החודש במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב - בולט השחקן אברהם ארנסון (28).
הוא נכנס לדמותו של גסטון, צייד יהיר ונרקיסיסט, שרגיל כי נערות נכבשות בקסמיו, ומתמודד לראשונה עם בל, שלא מעוניינת בו כלל. הדבר מדרבן אותו עוד יותר לנסות להשיג אותה, להתחרות על ליבה מול החיה ואף לפגוע באחרים ללא הכר.
ארנסון כבר כיכב על המסך בסדרות רבות, בסרט "פול ספיד" ובפסטיגל, ובתקופה האחרונה מככב על במת התיאטרון הלאומי כחלק מהמעבר שלו לעולם המבוגרים.
"כשהגיעה ההצגה ויחד איתה התפקיד, היתה התרגשות גדולה. בהתחלה חשבתי שאשחק את החיה. אני מודה שלא חשבתי על גסטון", הוא משתף, "וכשהבנתי שזו הדמות - חזרתי לראות את הסרט והבנתי שזו עומדת להיות חגיגה, שזו הדמות הכי שווה בעולם".
כי?
"לשחק את הרע זו חוויה מאוד שונה וכיפית, אפשר לחגוג אותה. זו דמות כל כך מוגזמת וקיצונית, וזה כזה כיף שלא משנה מה אתה עושה - אין יותר מדי, אפשר לעוף על זה, זה אף פעם לא 'אובר אקטינג'. בסוף ההצגה, ערב־ערב אני נופל מהמגדל ומת, והקהל מוחא כפיים, ואני מאחורה אומר 'ישששש! הם שונאים אותי!'".
דמות הרע היא לא משהו שאתה מאוד מכיר.
"נכון, לא ממש. ב'האחיין שלי בנץ' אני אמנם לא איזה נבל גדול, אבל גם שם אני מפריע לבנץ ולנטע להיות ביחד, אז אני מכיר את הווייב הזה, את קריאות הבוז האלה של די כבר, וזה הכי כיף שיש".
בעולם שבו ילדים גדלים על דיסני וחולמים על עולם טוב יותר, כשהמציאות הנוכחית שלנו טומנת בחובה כל כך הרבה רע, נדמה שגם הצגת ילדים קסומה נטענת במשמעות חדשה מצמררת ומטלטלת.
"זה נכון. כילד טיפוסי הייתי מטורף על הסרטים של דיסני - ספציפית 'היפה והחיה'. זה סרט מהבודדים שלא ראיתי הרבה פעמים, אבל כאמור חזרתי לראות אותו אחרי שקיבלתי את התפקיד, ונזכרתי למה זו כזאת קלאסיקה וכזה כיף. זה באמת הזוי לעשות את הניתוק הזה מהמציאות שלנו, ניתוק שאתה חייב לעשות, אחרת זה בלתי אפשרי.
"אפילו פיזית, בדרך למשכן האמנויות ובית האופרה אתה עובר דרך כיכר החטופים הצמודה ואני כל יום שם, וכל פעם מחדש זה שובר את הלב. תוך כמה דקות אתה צריך להפסיק לחשוב על זה ולעלות לבמה עם פאה של גסטון, לשיר ולשחק. זה הזוי, ואני לא אשקר שלפעמים יש לי תחושה של 'מה אני עושה עם החיים שלי? מה זה קשור עכשיו? אתה אמור להיות ברחובות - מה אתה שר על גסטון ובל?".
ואיך מתמודדים עם התחושות האלה?
"כשאתה רואה ערב־ערב את הקהל עומד על הרגליים בסוף ההצגה אתה מבין. לא מזמן עשינו הצגה סגורה למילואימניקים ולילדים של נכי צה"ל, וראיתי את האושר על הפנים שלהם. אתה מבין שבמשך שעתיים אתה מספק אסקפיזם טהור של שמחה וכיף לכל המשפחה. אנחנו במציאות כזאת מטורפת, וההצגה מאפשרת לאנשים לצאת ממנה לשעתיים ולתת איזו זריקה של כיף וטוב ללב".
לא נח לרגע
בימים אלה, מי שהיה מזוהה עם עולמות הנוער והילדים, עם תפקידים בסדרות, בסרטים ובפסטיגל, מבצע מעבר מסקרן גם לעולם של הגדולים עם תפקידים על הבמה ועל המסך.
"אני משחק בתיאטרון הבימה בהצגה 'את שאהבה נפשי'. לא מזמן באותו היום היו לי שתי הצגות של 'היפה והחיה' ובערב רצתי להבימה לשחק בהצגה שבה אני מגלם נער דתי גיי בארון, שעובר טיפולי המרה. אין יותר קיצון מזה", הוא צוחק. ונוסף על כך אני משחק גם ב'רומי וג'ולייט' - הצגה מדהימה שעלתה לאחרונה. כל אחת שונה מהאחרת, ואני מאוד נהנה מכל המגוון הזה. בקרוב גם תצא סדרה למבוגרים ביס בשם 'מטכ"ליסטים' (המבוססת על סיפורו של ערן זרחוביץ' כשקמיסט בסיירת מטכ"ל; מ.כ), ואני מאוד מחכה לזה. אני מופיע בה בדמותו של אחד המטכ"ליסטים הבריונים, מזכיר קצת את גסטון, שמתבריין על אחד החברים בשק"ם.
"חוץ מזה, אני בוגר מסלול תסריטאות בסם שפיגל ובקרוב יראו גם דברים שלי על המסך. כתבתי סדרה וסרט באורך מלא, שעכשיו נמצאים בשלב פיתוח בחברות הפקה".
איך המעבר מעולם הילדים והנוער לעולם המבוגרים?
"עד לפני שנתיים עשיתי רק נוער וזה היה באמת מטורף - 10 סדרות נוער, סרט לנוער, פסטיגל - ובשנתיים האחרונות היתה החלטה לשים דגש על המעבר הזה. הגיעו הצעות גם מהבימה לתפקידים למבוגרים, ואז עם המטכ"ליסטים, ובקרוב עוד משהו למבוגרים. המטרה היא לא לעזוב את עולם הנוער והילדים אלא לשים דגש, לעשות מה שמעניין אותי כרגע, שזה עולם המבוגרים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו