ליצירות של הכוריאוגרף אמיר קולבן יש נטייה לעסוק במציאות עוד הרבה בטרם עלו לבמה או שזו קרתה בפועל. על "Due", המופע הקודם שלו ושל להקת המחול שייסד, "קולבן דאנס", הוא החל לעבוד לפני 7 באוקטובר, והוא עסק בו בנושאים כמו עיוורון אישי וחברתי למציאות, קריאה לעזרה, ריקוד עד מעמקי הייאוש ותחושת אסון גדול שמתקרב. עד שהיצירה הגיעה לבמות היא כבר קיבלה משנה רלוונטיות, ועבור צופיה נראתה כמו מתכתבת עם המציאות, ואולי אפילו מנבאת אותה.
גם על המופע החדש שלו, "סוף סוף", שעוסק במפגש בין חרדה מפני הסוף לבין התקווה לסוף אחר או להתחלה חדשה, הוא החל לעבוד הרבה לפני המערכה הישראלית האחרונה - אך המלחמה מול איראן תיקפה אותו עוד יותר. כמו שקורה לא אחת, גם בכל הנוגע למופע החדש של קולבן ולהקת המחול שהוא מוביל לא ברור אם האמנות מחקה את המציאות - או להפך.
"זו בהחלט לא הפעם הראשונה שזה קורה לי", הוא אומר שבועות ספורים לפני עלייתו של "סוף סוף" לבמות, לאחר שנדחה בעקבות המצב הביטחוני. "על 'Due' התחלנו לעבוד לפני הנובה וכל מה שקרה, ובערך באמצע העבודה הגיע הנובה, והוא שינה דברים. אבל את המופע ההוא התחלתי בכלל ממחשבות על הטיטאניק. הוא נוצר סביב תקופת המחאות וההפגנות.
"התחושה במדינה היתה שאנחנו הולכים להתנגש בקרחון ולהתפרק בים הגועש של הרפורמה המשפטית.
"ואז הזוועות קרו, ומי שחושב על הטיטאניק כסוג של מטאפורה לקטסטרופה - פתאום מצא את עצמו על הטיטאניק, שוב במשבר נורא שאיכשהו צריך להינצל ממנו. חלק יינצלו וחלק לא, כפי שקרה".
המופע החדש שלך יוצא, ושוב המציאות משתלבת בו בתזמון מושלם.
"נכון. היצירה הנוכחית נוצרה כבר עם ההדים של המלחמה ההיא (חרבות ברזל), עם תחושה כבדה של עננים שמכסים את כל השמיים שלנו. עננים שאו שהם נעלמים אוטוטו - או הופכים לברקים ורעמים, גשם נורא. אולי המבול החדש. הרבה אנשים מתארים את הקיום שלהם בארץ בתחושת כבדות כזו, של עננים שרובצים להם על הגב, וזה בהחלט משהו שאני שותף לו.
"התחושה שיצרו העננים הללו היא שזהו, שום דבר בארץ הזו כבר לא יהיה אותו דבר. אחרי הנובה לא יהיה פה אותו הדבר. כשכמעט סיימנו את העבודה על 'סוף סוף' - פרצה עוד מלחמה, בתוך המלחמה. וגם אחרי איראן, ולא ידעתי את זה אז, המחשבה היא ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה".
אתה מזכיר הרבה את הנובה כרפרנס ל־7 באוקטובר כולו. הטבח במסיבה נחרט בך יותר בגלל נושא הריקוד?
"ברור שבמובן הנפשי שלי הדבר הנורא שקרה בנובה יותר קשה לי מאשר הדבר הנורא שפגע בקיבוצים וביישובי העוטף. לא מפני שמה שקרה שם לא היה נורא, זוועתי ובלתי ניתן לתיאור - אלא מפני שהיה בנובה משהו מאוד חשוף. להיות שם איפשהו בטבע, לפנטז על חיים טובים ליד הגבול, כשבפועל הגבול הזה הוא מקום מאיים ותמיד היה.
"גרתי שם תקופה מסוימת, בכרם שלום. הכרתי את הגבול הזה גם לטוב וגם לרע, אבל בעיקר לטוב. היינו חוצים את הגבול בלילות והולכים להתרחץ בים של עזה. זה היה טריוויאלי אז, ב־1980. דברים שנראים בלתי נתפסים כיום, מין תקווה שהלכה".
כפי שניתן להסיק משמו, המופע עוסק בסוף על שלל צורותיו. מצד אחד - סופי וסופני, כמו הגידול במוח שבו קולבן, בן 71, נאבק מאז 2022. זה שהמלחמה בו הביאה אותו למחשבות על הסוף בחייו האישיים.
מצד שני, אף על פי שבמובן מסוים המופע החדש נפרד מישראל שהיתה וסופד לה, הוא עוד מותיר מקום לתקווה ולהתחלה חדשה.
"יש לי געגוע מסוים לישראל שהיתה, ואני אכן סופד לה", הוא אומר. "אני כבר לא ילד. היתה לי ישראל אחרת, שהשתנתה מאוד במהלך חיי. זה לא שאני מצטער שאנחנו כבר לא שם, כי מיליון דברים טובים קרו, אבל יש תחושה של משהו שכבר לא יחזור, במובן של אובדן התמימות או התקווה שיום אחד יהיה פה שלום".
אתה מדגיש את הסוף של ישראל שהיתה, ולא של ישראל בקונספט. כלומר לא הכל אבוד.
"יש הרהור על כך שיהיו לנו עוד אויבים ושמדינת ישראל הולכת להיהרס, אבל התחושה שאני חי איתה היא שאין רגע כזה שהוא סוף באמת. סוף הוא צורך אנושי להגדיר פרקי זמן שמתחילים איפשהו ומסתיימים. אנחנו נולדים בתאריך מסוים ומתים בתאריך מסוים, ושני התאריכים כתובים על המצבה שלנו. אבל תמיד יש המשכים, גם אחרי המוות. הקיום שלנו הרבה פחות מוגדר, וזה מעורר תקווה בעיניי".
המופע "סוף סוף" יעלה ב־20 ביולי במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע, ויוצג עד סוף החודש בתיאטרון ירושלים, בתיאטרון חיפה ובמרכז סוזן דלל בתל אביב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו