״אנחנו בנקודת זמן בהיסטוריה שאנחנו אחרים״: אייל שכטר חוזר לבמה

בני זוג מבוגרים שיוצאים לקולנוע ולא מסוגלים לשבת ביחד, כלה שבורחת מחתונתה היישר למשחק טניס סוער, ואישה מפונה מביתה בצפון המופגז שחומקת לבקר בו ונתקלת בחייל במקלחת שלה. בבסיסם של שלושת הסיפורים האלה מתוך "לב רעב", ספרו של אשכול נבו, עומד הבית - מילה שמאז 7 באוקטובר מקבלת משמעות חדשה.

כעת כל הסיפורים הללו מגיעים לבמה במסגרת "לב רעב", הצגה שתעלה ב־31 במארס בבית מזי"א לתיאטרון בירושלים, בהפקת קבוצת התיאטרון הירושלמי שחוגגת 40 שנה של יצירה. בהצגה החדשה, שיצרה וביימה גבריאלה לב, שלושת סיפורי האהבה המרגשים והמצחיקים נארגים יחד ליצירה בימתית בהשתתפות אייל שכטר, צהלה מיכאלי, רן כהן ומיקה פילבסקי.

"התחלנו לדבר על ההפקה הזאת כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר, עם כאב הלב והשריטה שכולנו סוחבים, והיה ברור לי שאני לא מסוגל לעשות שום דבר שהוא הצגה 'רגילה'", מספר שכטר. "רציתי לחבק אנשים, רציתי שיחבקו אותי, רציתי לעשות מסאז' ללב ולעשות טוב לאנשים. משם גבריאלה ואני יצאנו. עברנו שינוי דרמטי. אנחנו בנקודת זמן בהיסטוריה שאנחנו אחרים, ואנחנו צריכים לחבק זה את זה".

וזה מה שההצגה הזאת תציע לקהל? חיבוק?

"כן, היא תיתן תחושה של בית, של מה זה בית. שלושה סיפורים על בית, על אירועים לכאורה בנאליים, מהחיים - ופתאום מגלים שמאחורי כל סיפור יש איזה לב כואב. לכל אחד מהם יש בית שבנוי בצורה מסוימת, והסיפורים כולם הולכים לבתים האלה, לאנשים האלה, לניסיון ליצור קשר, סיפורים על שבר ועל משבר".

רבים בתקופה הזאת החליטו לעזוב, לעשות רילוקיישן מהמדינה שהיתה להם בית.

"המון אנשים שאני מכיר עזבו את הארץ. זה התחיל עוד בזמן הרפורמה המשפטית, כשאנשים חשבו שהמקום נועד לאבדון. אמרו שאין פה עתיד. הסתכלו על מפת הכוחות בישראל, הבינו שהכוח הליברלי־שמאל־מרכז הולך ונחלש, ושהם לא יצליחו להשפיע, והבינו שהם לא רוצים לגדל את הילדים שלהם כאן.

"אני כבר מבוגר מדי בשביל זה, סבא שלי התחיל את חייו אחרי ששרד את השואה, בערך בגיל 40, והלך לעבוד במכולת. אני יותר מבוגר מסבא שלי, ואף אחד לא מחכה לי בחו"ל. אם הייתי בעל מקצוע שיכול להיות מעניין בחו"ל אולי הייתי חושב על זה, אבל אני לא חושב על זה. הילדות שלי, בנות 14 ו־17, נמצאות כאן, אבל יכול להיות שכשהן יגדלו אלך מתוך רצון סתם לחיות במקום אחר לכמה שנים טובות.

"לא צריך להפוך את המקום שבו נולדת לדבר הכי חשוב. אנשים נעים בחייהם. אבל במקרה שלנו המדינה הפכה בעייתית מסוג מסוים, ועבור חלק מהאנשים היא הפסיקה להיות בית".

"הכל פה הפוך"

אחד הדברים ששוברים את ליבו ושגורמים לו להזדעק הוא היחס שסופגות משפחות החטופים. "הכל פה הפוך ומטורף, ואנשים מנצלים את הכאוס כדי לפטר אנשים ולהכניס אנשים אחרים, שלא אמורים להיות אנשי ציבור ולשרת את הציבור".

כשהוא לא על במת התיאטרון, שכטר ממשיך לעבוד עם חבריו ללהקת הרוק האגדית אבטיפוס, ובקרוב הם יעלו מופע חדש עם הזמר דודי לוי.

"הופענו בפרדס חנה בהרכב האקוסטי שלנו. אמיר בן דוד, טל יניב ואני. זה היה בדיוק ביום ההלוויה של הביבסים, והיה לנו ברור שאי אפשר לעשות הופעה רגילה. התחלנו עם שיר ששמעון אלקבץ כתב על בתו סיון, שנרצחה עם בן הזוג שלה ב־7 באוקטובר, והמשכנו לשיר שקט אחר. ראינו שהקהל לא רצה שירים שירימו אותו. אני בעד לשמח אנשים ולחמם להם את הלב, אבל אני מרגיש שכולם עדיין רוצים את החיבוק, ולא מרגישים שהם יכולים לגמרי לשחרר את השמחה ולהתפוצץ".

ספר על המופע החדש.

"לפני כמה שנים אירחנו את דודי לוי בהופעה, וקלטנו שיש חיבור מאוד חזק. רצינו לעשות משהו יחד וישבנו לכתוב אלבום חדש מאפס, שיש בו גם את כל מה שקרה פה, הכל מרחף מעל. האלבום צפוי לצאת במאי, ובעקבותיו נופיע במופע משותף, שיכלול שירים של אבטיפוס ונוער שוליים, וגם מהאלבום החדש".

שכטר הוא שחקן נשמה, שבשנים האחרונות מסור באופן טוטאלי לתיאטרון הפרינג' - תחום לא מתגמל בכלל בישראל. בקרוב תעלה בתיאטרון תמונע ההצגה "אש בארזים", המשך לטרילוגיה תנ"כית שעליה עבד עם אלמה וייך, ובבאר שבע הוא נמצא בחזרות על מחזה שנקרא "קשר דם", שמתכתב עם ימינו אנו.

"זה מאוד לא קל", הוא מודה. "מצד שני, זה משאיר אותי כל הזמן בבעירה. אני נשאר רעב, מחפש, כל הזמן בתהליכים. להופיע עם ההצגה רק פעמיים או שלוש בחודש, ולא לנסוע איתה בכל הארץ, זה מאפשר לי להמציא ולמצוא את עצמי בכל פעם מחדש".