מיכל ינאי: "זו תקופה מאוד מורכבת להיות יהודי בעולם"

​​​​​​​לצד הסופגניות והדלקת הנרות, אחד מהסמלים הבולטים של חג החנוכה הוא שלל ההפקות לילדים ולכל המשפחה שעולות על הבמות בכל הארץ - אבל זו לא היתה שנה רגילה, וגם החג שמתקרב אלינו יעמוד בסימן הטראומה הקולקטיבית.

בצל האיומים והמלחמה שעדיין נמשכת, בעולם התרבות בכל זאת מנסים להתכונן לחג המואר. אחת מהפקות החנוכה שמתוכננות לעלות על הבמות ברחבי הארץ היא "פינוקיו" - הקלאסיקה שגדלנו עליה, על ילד העץ שהופך לילד אמיתי ומגלה את החיים עצמם (ההצגה הראשונה תעלה ב־30 בנובמבר בתיאטרון היהלום ברמת גן).

במחזמר, בבימוי של בר קדמי, ישחקומיכל ינאי, צחי נוי, הילה הררי, גבריאל דמידוב, גל בן עמרה, עדן ביטון, תום שיניצקי ורן אמיר. עבור ינאי, שעברה עם משפחתה ליוון לפני כשלוש שנים, מדובר בהפקת התיאטרון הראשונה שבה היא משתתפת מאז יצאה למסע המשפחתי מעבר לים.

"אני הולכת לגלם את הפיה, והאמת היא שאני קצת מתרגשת", משתפת ינאי. "הרומן שלי עם עולם הילדים הוא רומן ארוך, שבעצם אף פעם לא לגמרי נגמר. אני מתרגשת מהעשייה לילדים. יש קאסט מתוק, ואני חוזרת לעבוד עם צחי, שעבדנו יחד ב'נשיקה במצ"ח' ממש מזמן".

זה לא חנוכה רגיל, וגם ההכנות למופעי החג בטח השתנו מאוד בעקבות המלחמה.

"נכון, וזה מאוד מורכב. מצד אחד, הניסיון להישאר בנורמלי וברגיל ובעשייה בתוך הבלגן מסביב, ומצד שני - אי אפשר באמת לשכוח. המחשבה שיישבו ילדים ושנצליח לשים אותם בתוך בועה של חלום לשעה וחצי, זו המחשבה שמובילה אותי. אנחנו חייבים תקווה ועוגנים כאלה. זו שנה שיש בה רצון לעטוף ולגונן, יותר מתמיד".

הרבה לפני שב"ארץ נהדרת" צילמו מערכון של הישראלים ביוון, ולפני הכותרות שמדברות על "מיני ישראל" שמתגבשת מעבר לים, ינאי ומשפחתה בחרו לצאת למסע בעצמם. בשלוש השנים האחרונות הם שם, חווים את התקופה הקשה הזאת מרחוק.

"כשעברנו לפה הייתי די לבד, ועכשיו נהייתה פה קהילה מאוד גדולה. אני לא יכולה לריב עם בעלי ברחוב בעברית או לרדת למכולת בפיג'מה", היא צוחקת. "במסגרת ההכנות למופע הגעתי לארץ להקלטות ולצילומי הקליפ, חלק מהחזרות אני עושה מרחוק, והשבוע אגיע לארץ לחזרות".

View this post on Instagram

A post shared by Michal Yanai (@michalyanai)

כמי שחוותה את השנה החולפת בחו"ל, עד כמה את מרגישה את האנטישמיות הגואה?

"זו תקופה מאוד מורכבת להיות יהודי בעולם. אני לא כל כך מסתובבת במרכז, אז אני לא מרגישה את זה. יש לנו שגרה של בית ספר ועבודה מהבית. אין פה תחושה של אנטישמיות לשמחתי".

המצב בארץ גורם לכם לחשוב על חזרה לכאן?

"אנחנו כל הזמן שואלים: 'אז מה עכשיו, חוזרים? נותנים לילדים לסיים בית ספר לפחות? סיימנו את המסע שלנו?' אנחנו לא מרגישים שזה בית פה. אנחנו עדיין אורחים באירוע. אנחנו מאוד מתגעגעים למשפחות ולחברים, ומצד שני מרגישים שעברנו מסע משמעותי כמשפחה. עדיין אין לי תשובה. אני מנסה לעשות כמה שיותר טוב בחלקה הקטנה שלי".