"כל דבר שאתה עושה עכשיו - אתה מרגיש אשם": איך תיאטרון פועל בזמן מלחמה?

ראיון שמתקיים ב־7 באוקטובר ועוסק ב"פותחים במה", פסטיבל מחזאות ישראלית, נדמה הזוי, אבל כבר שנה שלמה אנחנו מנווטים בין התופת והכאב לניסיון להמשיך בחיים.

"כל דבר שאתה עושה עכשיו - אתה מרגיש אשם", אומרת ציפי פינס, מנכ"לית ומנהלת אמנותית תיאטרון בית ליסין. "לדבר על הפסטיבל, שאנחנו מתעסקים בו 25 שנים, זה כנראה הדבר הכי פחות חשוב בעולם ביום כזה, אבל יחד עם זה אנחנו ממשיכים את החיים כי אי אפשר להפסיק אותם".

לדבריה, "עצם זה שהאולם מלא ואנשים באים זה פידבק בשבילנו. אנשים באים אלי ואומרים 'כמה טוב שיצאנו מהבית ונהנינו, ושיש לאן לברוח'. חלק מההצגות עוסקות בנושאים עכשוויים מאוד וחלק אסקפיסטיות יותר, יש מבחר של דברים, ומקום התכנסות שקוראים לו תיאטרון, שהוא גם מרחב מוגן, ואנשים באים. זו תופעה נורא מעניינת".

עבור פינס מחזות ישראליים הם אחד הדגלים שהיא נושאת מאז נכנסה לתפקיד, וגם הפסטיבל שחוגג 25 שנה הוא אחד הפרויקטים החשובים שהיא מקדמת. "'פותחים במה' התחיל אחרי שהגיעו אלי המון מחזות ישראליים לא טובים. לא היתה כמעט מחזאות ישראלית לפני 25 שנה, ואני רציתי להעמיד את המחזות החדשים לקהל, לשמוע תגובות ולראות אם לפתח את זה הלאה. זה היה מטורף כי יצאו משם מחזות שהצליחו מאוד. חטפתי הרבה ביקורת על זה שאני מעלה מחזות ישראליים, כי המחזאות הישראלית לא זכתה אז לכבוד הראוי לה".

פסטיבל "פותחים במה" יתקיים בתאריכים 19-17 באוקטובר, והשנה ייערך בסימן "נשים מגשימות חלומות". במהלך הפסטיבל יעלו שש קריאות מבוימות, ובהמשך העונה ולרגל חגיגות ה־25 יועלו מחדש שניים מהמחזות המצליחים בתולדות הפסטיבל: "החולה ההודי" מאת רשף לוי ו"קיר זכוכית" מאת אורן יעקובי.

עברה בך מחשבה לבטל השנה את הפסטיבל?
"מה פתאום, אפילו לא פעם אחת. אני לא מבטלת הצגות, רק בערב של מתקפת הטילים מאיראן ביטלנו. אמנם המונח 'ההצגה חייבת להימשך' איבד את תוקפו בתקופת הקורונה, אבל אני עדיין מהדור שמאמין בזה. זו מסורת שאנחנו ממשיכים לקיים, והשנה בפסטיבל נשים כותבות, מביימות ומשחקות, וזה הישג גדול מאוד".