אחד התפקידים של האמנות בימים הקשים האלה הוא לאפשר בריחה לרגע מהמציאות החונקת ולהציע אסקפיזם ומזור לנשמות הפצועות. גם בתיאטרון הישראלי, שחזר לבמות, הבינו את גודל השעה.
המחזה "יומן חוף ברייטון", מהמחזות המוכרים של ניל סיימון, עלה בשבוע שעבר בתיאטרון בית ליסין, ומציע הפוגה קומית מהיום־יום. המחזה מגולל את סיפורו של יוג'ין, נער יהודי שובה לב החולם על הצלחה ועל אהבה, ומעניק לקהל מסע התבגרות בחיק משפחתו המורחבת בדירה צפופה בברוקלין של ימי השפל הכלכלי באמריקה בשלהי שנות ה־30. את המחזה ביים רועי שגב, ומשחקים בו יונה אליאן־קשת, מיה דגן, יורם טולדנו, טל גרושקה, אבירם אביטן, דין הפנר ונאיה פדרמן.
עבור אליאן־קשת מדובר בהפוגה של ממש, ובניסיון לרפא את הקהל שמגיע ולהעניק לו שעתיים של צחוק. "לדעתי זו בחירה מושכלת להעלות את המחזה הזה דווקא בתקופה הזאת, אולי מתוך רצון למצוא גם מזור לנשמה, וזה משהו שהרגשתי שגם הקהל רוצה", מספרת יונה. "תמיד האמנתי שתפקיד האמנות להיות מראה לחברה, לומר דברים, לעורר באנשים מחשבות, אבל יש לה תפקיד נוסף, וזה פשוט לשעשע ולהיות סוג של תרופה לנשמה, סוג של בריחה למקום אחר. במחזה הזה אנחנו באמת בורחים למאה אחרת, ליבשת אחרת, להוויה אחרת, ולמרות הכל זה עדיין מחזה מאוד יהודי, עם משפטים שכשהם נאמרים היום על הבמה זה מצמרר".
למשל?
"למשל, כשמדברים שם על הגירה ופליטות. המחזה מתרחש בין שתי מלחמות העולם, בתחילת שנות ה־30 של המאה הקודמת. יש שיחה בין האב לבן, שבה נאמר 'מלחמה קשה עומדת להתרחש', ואני שומעת בקרב הקהל נשימה עמוקה כי פתאום הדברים קצת נוגעים.
"זו הצגה מאוד יהודית, משפחה שברחה מפולין ממש לפני מלחמת העולם השנייה ומקבלת אליה עוד קרובי משפחה. זה מה שמאפיין מהגרים, שגרות יחד הרבה משפחות בבית אחד. אני זוכרת שכשהייתי ילדה גרנו ביפו ארבע משפחות בתוך בית אחד, אז אני יודעת מה זה. אני מכירה את הניסיון להגדיר את עצמך בארץ הגירה ולבדל את עצמך מאחרים".
כשמדברים במחזה על תחושת תלישות והיעדר בית, קשה שלא לחשוב על התקופה שלנו.
"נכון לגמרי. ניל סיימון בעצם שייך לקלאסיקה מודרנית, וכשאת נוגעת במחזות שהם קלאסיקות מודרניות את רואה שזה מדבר על דברים כל כך אנושיים, שמתקשרים לכל תקופה. זה מדבר על בעיות בתוך המשפחה, על יחסי הורים וילדים, יחסים בין בני זוג, ערבות הדדית, ועל הרקע הזה מתרחשת הדרמה הקומית הזאת.
"אחרי שנים שבהן אני משחקת במחזות מקוריים כי אני חושבת שחשוב מאוד לפתח מחזאות מקורית, וזה דבר שבית ליסין חרט על דגלו, יש משהו בלשחק בקלאסיקה שלא צריך לשנות ולעבוד על הטקסט, אלא פשוט להתמסר אליו, וההצגה נושאת אותך על כפיים. אני זוכרת שראיתי את ליא קניג המדהימה משחקת את התפקיד שאני משחקת, את אם המשפחה, וזה כיף מסוג אחר".
כשהיא לא משחקת היא דואגת לעולם התרבות בכובע השני שלה, יו"ר אמ"י (איגוד אמני ישראל), שכמו בכל משבר, חירום או מלחמה, נפגע בין הראשונים. "זו תקופה קשה לכולם, וקשה מאוד גם לשחקנים. אמ"י במצב נורא מבחינה כספית", היא מספרת. "עברנו את הקורונה, היו שנתיים שבהן רבים לא עבדו, וכמו בכל מצב חירום אנחנו הראשונים שנסגרים והאחרונים שנפתחים. לא הספקנו להתאושש מהקורונה, תקופה שבה אמנים רבים לא יכלו לשלם דמי חבר ולא קיבלנו כספים, והנה נחתה עלינו התקופה הקשה הזאת, ואנחנו שוב נאבקים לשרוד".
אין לכם עזרה ממשרד התרבות?
"משרד התרבות עוזר במידה. זה משרד שמקוצץ גם הוא כמו האחרים, יש שם אוזן קשבת לפרקים, אבל זה לא משהו שיכול לעזור לנו להתרומם אם לא תהיינה הופעות. אני מקווה שלאט־לאט תהיה התאוששות, אבל יותר מהכל אני חושבת על החטופים, מבקרת את המשפחות שלהם בכיכר, וזה כאב נורא.חייבים להחזיר אותם הביתה, אסור לנו לשכוח.
"בתקופה הזאת בולטים גם הכוח והמשמעות של האמנים. בתחילת המלחמה ארגנו באמ"י המון הופעות בהתנדבות בכל הארץ, בפני מפונים, משפחות, בהלוויות ובשבעה, מנסים לעשות מה שאפשר. זאביק רווח אמר לי פעם שכשהוא בחר להיות שחקן הוא פחד שאבא שלו, שהיה רב, לא יאהב את הבחירה שלו, אבל אבא שלו אמר לו שאחת המצוות הגדולות ביהדות היא לשמח אנשים, לגרום להם לצחוק, להביא מזור לנשמה, ושהוא עושה תפקיד חשוב. ערב־ערב אנחנו מופיעים עכשיו והקהל צוחק ונהנה, ופתאום הוא איתנו באיזה מסע, ואנחנו מושיטים יד לקהל ואומרים 'בואו ניקח אותו למקום אחר לכמעט שעתיים'.
"יש משהו טוב באסקפיזם, כי לי כאדם פרטי קשה לברוח. אני אדם עצוב בחודשים האלה, כולנו, והתיאטרון מאפשר את הבריחה הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו