"ההיסטוריה מלמדת שבסוף חוזרים לחיים"

שבת הארורה ב־7 באוקטובר היתה אמורה להיות חגיגית במיוחד בתיאטרון בית ליסין. הבכורה של "בין קודש לחולון", קומדיה חדשה מאת דניאל לפין בכיכובו שלאבי קושניר, נקבעה בדיוק לאותה השבת - אבל את החגיגה החליפה במדינה שלנו מלחמה קשה, טרגדיה שכולנו עדיין מלקקים את פצעיה.

עם הניסיון לחזור למעט שגרה ולהפיג את הקושי, בתיאטרון מנסים לשוב לבמה. הערב תעלה ההצגה לראשונה בבימויו של אילן רונן, ובה, לצד קושניר, יעמדו על הבמה לימור גולדשטיין, הילה סורג'ון־פישר, מאי קשת, מיטל נוטיק, אור אבוטבול ותום חגי.

קושניר יגלם את יהודה וייס, איש עסקים מצליח שמנהל חיים כפולים בין שני תאים משפחתיים - החילוני בחולון והחרדי בירושלים. כשהשקר נחשף, מתחיל כדור שלג של הפתעות וצחוק. כן, צחוק. וקושניר, שכבר שנים מצליח להצחיק אותנו, יודע שהפעם מדובר באתגר.

"זו הפעם הראשונה בחיים המקצועיים שלי שאני חווה דבר כזה. קרה כבר שעלינו עם הצגה ונאלצנו להפסיק ואז חזרנו, אבל עכשיו, עם כל מה שהמדינה עוברת פה, זה לא היה 'יאללה, בואו נחזור לטקסט ונתכונן לעלייה לבמה'. כל ההבנות השתנו. דיברנו בחזרות על עולם אחר, על ה'כאן ועכשיו', וה'כאן ועכשיו' הזה השתנה".

אתה הולך לעשות קומדיה בימים מאוד עצובים. לא פשוט.

"באמת מסקרן אותי מה יהיה. זה לא איך עושים קומדיה, אלא איך מחליטים לעשות קומדיה, כי ברגע שהחלטנו שעושים - זה המקצוע. מהחוויה שלי במלחמה, האסקפיזם הזה עושה טוב לנשמה בסופו של דבר, וכל מה שנשאר לי לקוות זה שאלה שיבואו ייהנו".

"בסוף חוזרים לחיים"

"זו הצגה שמפגישה בין שני עולמות, החילוני והחרדי. ומי שמפגיש אותם זה אדם שחי חיים שלמים כחילוני, ובאותו הזמן כאיש חרדי, עם שתי משפחות. בתקופה הזאת יש תחושה של ביחד, של קבלה, וזה מקסים, זה יפהפה. כשעשינו חזרות לקראת החזרה לבמה, פתאום שמתי לב שאני חושב כמה זה מקסים הביחד הזה".

אתגר נוסף הוא ההשתתפות בתוכנית "זהו זה!".

"כשהתקשרו ואמרו שרוצים שנעשה תוכנית, מצד אחד זה היה מוזר, כי איך? איך? מנגד, זה היה טבעי לבוא. זה קרה בקורונה, זה קרה במלחמת המפרץ. זו תוכנית שבגנטיקה שלה הביאה כל השנים את התחושות של הרחוב הישראלי, את הווייב. המעורבות של השחקנים היא גדולה מאוד, כולנו מעורבים בכל".

כשהוא לא בחזרות ובצילומים ל"זהו זה!" או לתיאטרון, קושניר מבלה שעות ארוכות בפגישות עם מפונים ובביקורי פצועים בתל השומר.

כשאני שואלת מה הוא עושה איתם, הוא מחדד: "אני לא מופיע, אני פשוט נמצא. משוחחים, מדברים, אני שומע סיפורים. זה סיפוק בלתי רגיל להרגיש שאתה נותן מעצמך למישהו וזה משפיע עליו בצורה טובה, שהוא מחייך, מדבר. אתה מקבל הרבה יותר ממה שאתה נותן".

אתה מצליח להיות אופטימי?

"אני לא מברר את זה עם עצמי. אם אחשוב בצורה קרה, אז ההיסטוריה מלמדת שבסוף חוזרים לחיים. אני מקווה שזה יקרה הכי מהר והכי טוב, ואולי הפעם גם בחוכמה".