ליא קניג: "לראשונה בחיי לא מרגישה מוגנת פה"

ליא קניג, כלת פרס ישראל ומי שמכונה גם "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי", היא קודם כל אישה אופטימית.

החיוך שלה מזמן הפך סימן ההכר שלה, ולאורך השנים, בין המלחמות השונות, הצליחה לשמור עליו. אבל נדמה שהמלחמה הנוכחית הצליחה לסדוק את מעטה האופטימיות שלה, ולראשונה בחייה לגרום לה פחד ותבהלה.

למרות החשש, היא לא מוותרת על התפקיד שלה להרחיב את הלב של הקהל שמלווה אותה יותר מ־60 שנה בתיאטרון הלאומי, ורגע לפני שתחגוג 94 בסוף החודש היא חוזרת עםהצגה חדשה שגם תפתח את הפעילות המתחדשת ב"הבימה", ומבטיחה שעבור הקהל שלה היא תעשה הכל כדי להקל, ולו במעט, את המציאות הקשה.

ההצגה "מרציפנים", קומדיה מרירה שכתבה מאיה הפנר וביימה מור פרנק, תועלה בבכורה ביום רביעי, ולצידה ישחקו גילת אנקורי, אורי הוכמן וריקי בליך. קניג מגלמת את עדה, אלמנתו של איש תיאטרון נערץ, שלא מצליחה לקיים ערב הוקרה לזכרו בגלל קשיים כלכליים, וכשרחל, כוכבת במה לשעבר ומי שהיתה המאהבת של המנוח, מציעה מימון מלא של האירוע בתנאי שתעמוד במרכזו, היא נקרעת בין תשוקתה לקיים את האירוע הנוצץ לבין התיעוב שהיא חשה כלפי האויבת הנצחית שלה.

"קשה לי לדבר עכשיו על תיאטרון, עם מה שקורה מסביב", היא משתפת בכנות, "אבל צריך לשחק, לספק לקהל שעה קלה של הנאה, לנסות להשכיח מהצופים את הדברים הקשים. צריך להתאמץ, וזה מאמץ. מי שלא במקצוע הזה - קשה לו להבין כמה זה קשה לעלות על הבמה ולשחק בזמן שיש ברקע כזאת מלחמה וכזה אסון. בגילי, עם מה שעברתי בחיים, לא חשבתי ולא חלמתי בחלומות הכי גרועים שנעבור דבר כזה. זו לא היתה מלחמה, זה היה פוגרום.

"חשבנו שזה כבר לא יקרה לעולם, שעברנו את התקופות החשוכות של פוגרומים בעם היהודי, אבל זה היה פוגרום, וההפגנות שהתלוו לו בעולם נגד העם היהודי קורעות לי את הלב. אני מנסה להבין: מאיפה מגיעים הרוע, הגזענות והשנאה האלו? עברנו את השואה, לא האמנתי שזה יכול לקרות שוב. זה מזכיר את הפוגרומים שביאליק כתב עליהם, להיכנס לבתים ולשחוט נשים וילדים קטנים זה פוגרום. קשה לי מאוד להתגבר על זה".

אז איך בכל זאת תעשי את זה?

"ברגע שיש קהל, זו המחויבות שלי, זה התפקיד שלי. להתגבר, להגיד לקהל שבא שאני פה לשעתיים שבהן ינסה לשים בצד את מה שקורה בחוץ. אנשים ברחוב כל הזמן שואלים אותי: את משחקת? התיאטרון פתוח? מתי חוזרים? זאת אומרת שיש אנשים שמאמינים שגם עכשיו צריך לשחק, שרוצים ומחפשים את זה, ועבורם אני אעשה את זה".

טרגדיה בלתי נתפסת

כשאנחנו מדברות על המפונים שנאלצו לעזוב את בתיהם, קניג מחייכת חיוך עצוב וחוזרת בזמן לתמונות שלעולם לא תשכח. "כשראיתי איך האנשים האלה מוצאים מהבתים שלהם ומפונים לאחר התופת, משאירים הכל מאחור, חזר לי הזיכרון שמלווה אותי כל חיי, מתחילת מלחמת העולם השנייה. הייתי ילדה בת 8, ברחנו מרומניה עד לאוזבקיסטן. אמא שלי עזבה עם תיק אחד וכמה שמלות, וזהו".

בתקופת הקורונה ראיינתי אותך כמה פעמים ותמיד שמרת על אופטימיות. עדיין מצליחה?

"תמיד הייתי אופטימית, אבל אני מודה שהפעם זה קשה. תמיד הרגשתי מאוד מוגנת פה, ולראשונה בחיי פתאום אני לא. זה לא שאני לא אופטימית, אני כן מקווה שנעבור את זה, אבל אני מודה שזה מאוד השפיע עלי".