"איך הגוף שלנו יכול להשפיע על הסביבה?" היא השאלה המרכזית בעבודתה של הכוריאוגרפית האיטלקיה סילביה גריבאודי שתגיע עם רקדניה לפסטיבל "תל אביב דאנס" במרכז סוזן דלל. על הבמה של גריבאודי רוקדים גופים מאסיביים עם הרבה בשר, לא משהו שאנחנו רגילים לראות במופע מחול.
גריבאודי מודעת להיותה אישה ומכירה היטב סטריאוטיפים ושיח של דימוי גוף, אך המבט שלה מציע אפשרות מרעננת שמחלצת מהקיטלוג האינסופי שאנחנו חיים בתוכו. "אני חושבת שזה יהיה נהדר ללכת ברחוב ולדבר על עוצמה של אנשים במקום להגיד – איזה רזה, איזה שמנה. אני מאמינה שככה נוכל לשנות דברים רבים במרחב".
גריבאודי משתפת שבעבר התעסקה בנשיות ושהיום זה פחות מעניין אותה. הסקרנות שלה רבה: "יש עכשיו כל כך הרבה סוגים וצורות של גוף שאני אפילו לא יודעת איך להגדיר מהו גוף נשי או גברי. זה ממש קשה. יותר חשוב בעיניי מהו הכוח של הגוף כי זה משקף את מה שאתה מרגיש". היא מקווה שבמופע הקרוב, "א קורפו ליברו" (הגוף החופשי), הקהל יוכל להזדהות אית ועם מה שהיא מכנה "הרטט והחופש של הגוף שלי".
חלק מההצעה הייחודית שלה הוא תרגול - לקהל ולמשתתפים גם יחד. התפיסה שמנחה אותה היא ש"מופע הוא קודם כל דיאלוג" וככזה היא חושבת על המהלך שהקהל עובר במהלך מופע, בציפייה וברצון שהחוויה תצא מגבולות אולם התיאטרון אל הרחוב.
הצחוק הוא מרכיב חשוב בעבודותיה של גריבאודי. הוא כלי שמאפשר לדבר ברמות שונות של תקשורת ובאופן קליל על נושאים רציניים: "הומור בשבילי הוא הכח של ההנאה. זו אנרגיה שאני חייבת לבנות במופעים שלי כדי להצליח להכניס גם תחושות של חוסר נוחות". כשקלאודיה, רקדנית גדולת מימדים, מבצעת את "ר.וזה – תרגילים בוירטואוזיות חדשה" ומחליקה על הזיעה שלה כמו בת ים, הקהל צוחק. לדברי גריבאודי, איתה - ולא עליה. "כשיש הומור במופע הוא עלול להיכשל. כולם מרגישים כשמשהו לא מצחיק. אבל זה חלק מהיופי, מחוסר השליטה שהוא מזמן למופע. חלק מהעבודה שלנו הוא לבצע משהו באופן לא מושלם".
המחול עבור גריבאודי הוא כלי מדהים כדי לדבר על גוף, תקשורת וחברה. ביצירותיה היא דואגת להפעיל את הקהל כדי ליצור את מה שעבורה הוא חוויה משותפת, שיכול לעורר השראה בקרב אנשים שאינם רקדנים. לתחושתה, כשהיא גורמת לקהל בהופעותיה לזוז ביחד, לדבר או להעביר משקל - היא מחוללת שינוי בבחינת "כמו שאתה זז, ככה גם תתנהג". לטענתה, המחול מאפשר דמוקרטיה גופנית ונראה שהסלקטיביות המזוהה עם השדה הזה לא מדברת אליה. "כשאתה הולך למוזאון ונתקל בבוטרו (אומן קולמביאני שמצייר ומפסל דמויות דשנות), אתה לא אומר לעצמך – הו, אלו דמויות שמנות! אלא אתה אומר – איזה צייר מעולה. אז אני אשמח לדבר באופן הזה ולשאול איזה סוג של יחסים אנחנו יכולים לייצר עם הגופים האלו".
גריבאודי מגיעה ארצה בטיסה מאיטליה בימי מחאה מתוחים. היא לא מעורה בפרטים אבל מרגישה את הדחיפות ואת הסיטואציה הבוערת, וכשהיא מדברת על הכוח הנשי משהו בקול שלה משתנה ונעשה חד וברור. "לנשים יש את היכולת ואת החובה להיות אחראיות לא רק על החיים שלהן אלא על החברה כולה. אנחנו חייבות כנשים להיות תמיד בקו הראשון במחאות. רק לנו יש את הכח. עבורנו זה תמיד דחוף". גם לרקדנים שעימם היא עובדת חייב, לדבריה, להיות משהו דחוף להגיד. בין אם הם משנים צורה, חוגגים את הגוף או ממלאים את החלל - עד שהם נעלמים.
"א קורפו ליברו" של סילביה גריבאודי יעלה הערב (חמישי) ומחר במרכז סוזן דלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו