לפעמים יצירת מחול מבקשת את זכות השיבה. אנאפאזה, יצירתו האייקונית של אוהד נהרין ללהקת בת שבע שראתה אור לפני 30 שנה חזרה ביום שישי האחרון לבמה בשיתוף to mix, באירוע שהרגיש כמו יום חג ומתוך הבנה שהזמנים השתנו.
בפרסומת ליצירה משנות ה-90 נכתב: "בת שבע זה לא רק מחול". ואכן, כמה עשורים מאוחר יותר התחושה היא שהאירוע הזה הוא הרבה יותר ממופע. האנרגיות היו מחשמלות עוד לפני שהרקדנים עלו על הבמה, והציפיות היו בשמיים. זו יצירה שנשלפה מארכיון הלהקה ולכן למעריצים וליודעי הח"ן (והיו לא מעט כאלו בקהל), ודאי מפתה לעמוד על ההבדלים בין המקור לחידוש. כשמתחילים לפרק ליצירה את הצורה, זה כמו לשאול מה היא וממה היא עשויה? מה חובה להשאיר ומה דורש שינוי? באנאפאזה גרסת 2023 נדמה שנהרין בחר להמשיך לשחק ולפרוע את הכללים.
תחילה, הכיסאות. הם המתינו דרוכים, מסודרים בחצי גורן בידיעה שבקרוב יתמלאו בחברי הלהקה שיבצעו את הקטע הידוע ביותר במחול הישראלי - זה שבוצע באינספור גרסאות, שהצליח לעצבן ולגרום למחלוקת פוליטית סביב חגיגות היובל למדינה - "אחד מי יודע". הגרסה המטאלית לשיר ליל הסדר שמבוצעת על ידי "נקמת הטרקטור" (אבי בללי על שירה ובס ודני מקוב על תופים) מלווה את ההתפרצות הגעשית אך המוסדרת של הרקדנים. תחילה הם חשוכים, אחידים וחסרי זהות בחליפותיהם השחורות. התאורה, בעיצובו של במבי, נשטפת לאיטה ככל שהרקדנים מתפשטים ומתגלים במלוא ייחודיותם. זו הייתה פתיחה שהקפיצה את הדופק והצריכה הסדרת נשימה. העובדה שה"טקס" הזה כל כך פופולרי לא הפחיתה ולו במעט מהעוצמה שלו. כנראה שיש מדורת שבט למחול והיא בוערת.
הבמה הענקית שנבנתה בהאנגר 11, שהכילה כל כך יפה את מסת הרקדנים, נדרשה למקם מחדש רצף של קטעים מעודנים ומצומצמים יותר ברצף אסוציאטיבי למדי של סצנות. היה צורך להתרגל לקצב החדש ולהסכים להתענג על עולם הדימויים החושני שמאפיין את הלהקה. בזמן שרקדני הלהקה הצעירה התחילו לחרוש את הבמה בשורה מצד לצד, ערק בכל פעם רקדן אחד והחל לאלתר כשברקע נשמעה הקלטה בה סיפר אנקדוטה על חייו האישיים. הסקרנות חזרה. הם הציגו את עצמם בשמם הפרטי וסיפרו על שנאת גוף, בעיות הגירה או אכזבות מקצועיות, סיפורים קטנים וממזריים שהם כמו אבק שריפה בישראל הנפיצה. במשך כל המופע קיננה התחושה שנהרין בחר לשים הכל על השולחן, לא לחסוך ולא לשמור לאחר כך. הזהות והפוליטיקה המקומית הופיעו בצורה מפורשת ולא מרומזת, גם אם על חשבון תחכום בחלק מהמקרים, והצטברה ככל שהמופע נמשך.
סצנת הרקדנים שצעדו בטור ארוך בעודם אוחזים בקבוקי מי עדן ענקיים, מטיחים אותם אחד בשני ויוצרים מקצב אחיד, התרחשה פעמיים. בפעם הראשונה היתה קודרת ובפעם השנייה רכה. התנועה לא השתנתה אבל הכוונה כן. השורות שחצו את הבמה יצרו רושם של אינסופיות – מצד אחד הרקדנים נכנסו ללא הפוגה ומצד שני לא הפסיקו להיפלט ממנה. זו סצנה מאד מרשימה בזכות הפשטות שלה ולכן גם הפירוק שלה, מקבוצה המונית ליחידים, מתבקש ומעורר עניין כאחד.
ואלס עצוב של פסנתר וצ'לו מנחם המיסו את החלל. נשמע קול מוכר, קולו של הסופר דויד גרוסמן שבמשפט אחד הוציא את האויר מהגוף: "אחרי מה שקרה". בבת אחת אנחנו לא במופע מחול אלא בלבנון, ביום האחרון ללחימה. הרקדנית יעל בן עזר מציעה קשת של צורות שהגוף שלה רוצה לדבר דרכן. גרוסמן מדבר מדם ליבו על החיים ועל המוות כאזרח ישראלי, ויותר מכך, כאבא הומניסט שמתעקש להישאר בביתו, למרות המצוקה ולמרות שהאדמה רועדת. הרקדנים נודדים על הבמה חסרי מנוחה, מחפשים מקום ולפעמים מוצאים. מצב ההישרדות שגרוסמן מתאר פוגש את הזכות להתענג על יפי הגוף שמזוהה כל כך עם שפת ה"גאגא" הנהרינית כפריביליגיה הכרחית.
ואז, כאילו משום מקום, מתפרצים לבמה דגלים. הרקדנים תולים אותם מלמעלה, שומטים ומציגים אותם בזה אחר זה מבלי שתהיה אפשרות להיקשר אליהם. רקדן קבור תחתם והמשל ברור. הם לא מפסיקים לרקוד וברגע שיא מצליפים עם הדגלים ברצפה בתנועה מעגלית, סיזיפית ועוצרת נשימה. הדגלים מוטחים ברצפה ללא הבדל דת גזע ומין. ברגע אחד הרקדנים קורסים לרצפה, חושך. מצמוץ אור אחרון, הם מביטים בנו, ושוב חושך. מופע שהוא מחווה למפעל חיים בא אל קיצו עם נהרין בשמלת קטיפה מלכותית. אנאפאזה המחודשת מראה שאי אפשר לברוח מהמציאות אבל כדאי לרוץ לקראתה חמושים בתקווה. נאיבי ככל שזה ישמע - אחרי צפייה במופע, זו הצעה שקשה לסרב לה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו