מתוך ההצגה. "בכולנו יש את החלק הילדי ואת החלק הבוגר".צילום: ישעיה פיינברג

במשפחות הכי טובות: מה קורה כשמערכת היחסים בין אם לבנה הופכת לאובססיבית?

כשלימור גולדשטיין נכנסה לנעליים של איבון, הדמות הראשית בהצגה "הורים איומים", היא בחנה את מערכות היחסים שלה עם בניה המתבגרים • "זה אפשר לי לתת דרור להמון מקומות שלא הייתי מעיזה בחיים להגיע אליהם"

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", כתב טולסטוי ברומן הקאנוני "אנה קארנינה", ולאחרונה עלתה בתיאטרון בית ליסין הצגה שמתארת אומללות יוצאת דופן של משפחה לא מתפקדת, עם שני הורים איומים.

במרכזה של ההצגה "הורים איומים" יש אם שמחוברת לבנה קצת יותר מדי. הם נמצאים במערכת יחסים אובססיבית - על גבול הסטייה - וכשהיא מגלה שהתאהב בבחורה צעירה, הכל מתחיל להסתבך. מי שמשחקת בתפקיד הראשי בתור האם היא לימור גולדשטיין.

"הפענוח שלי את הדמות של איבון היה בכמה שבילים", משתפת גולדשטיין, בעצמה אם לשני בנים. "כולנו מורכבות משני חלקים דומיננטיים: הילדה שבנו, שעדיין מגיבה מהמקום האימפולסיבי והרגשי - והבוגרת, הלומדת, הרציונלית והמכילה.

לימור גולדשטיין, צילום: אריק סולטן

"ביום־יום אנחנו משתדלות להגיב מהמקום של הבוגרת, אך האישה הזאת מגיבה רק מהמקום הילדי. היא מגיבה באופן אימפולסיבי לצרכים האגואיסטיים והרגשיים שלה, היא נטולת פילטרים ומודעות עצמית. מה שכן, הזדהיתי איתה כאמא לשני מתבגרים - שאיתם אני מנהלת מערכת יחסים מאוד בריאה ורחוקה מזאת", היא צוחקת, "אבל כן יכולתי לקחת משם את ההזדהות הרגשית".

איך את מתמודדת עם הנושאים האלה בבית שלך?
"במובנים רבים, אני מרגישה הרבה פעמים שאני פונקציונלית ותו לא: נהגת, כובסת. יש מקומות שבהם זה צובט - כשהבית מתרוקן, או כשכל אחד ספון בחדר שלו והיחיד שרץ אלי ומקבל את פניי זה הכלב. אבל תודה לאל - זה המצב הבריא, ובניגוד לאיבון, אני מסוגלת להסתכל על זה מהצד ולצחוק על זה עם המתבגרים שלי, ולהבין כמה זה מבורך, לצד הצביטה בלב. הורות היא הרבה פעמים כפוית טובה. החוכמה שלנו כשחקנים היא לקחת את המקומות האלה, לחפור בהם, להגדיל אותם ולהשתמש בהם לצרכים שלנו".

לדמות שאת משחקת יש מטען רגשי מאוד גדול. איזה תהליך עברת בזמן העבודה?
"בדרך כלל זה תלוי בכמה אני יכולה ליהנות מהדמות ומהחיפושים במחוזות שאני לרוב לא נמצאת בהם. בתפקיד הזה ההתחככות של הדמות עם המוות, כאישה שהולכת למות מבחירה, היתה בשבילי צלילה למקומות מעניינים מבחינה רגשית. כמו רוב האנשים, אני מדחיקה ביום־יום את המחשבה הזאת. זה מאוד קשה לחיות לצד המחשבה שבסופו של דבר נמות.

"נוסף על כך, יכולתי להביא את החומרים כאמא ולתת דרור להמון מקומות, שלא הייתי מעיזה בחיים להגיע אליהם או להגיד אותם. היא אומרת דברים איומים, ולפעמים זה ממש כיף להגיד דברים כאלה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...