לעיתים תכופות מבקשים ממני המלצה למופע טוב, ו"מיכאל, שם זמני" הוא אחד שכדאי שתכירו. אין בו תלבושות, אין בו במה, אין תפאורה ואין תאורה. תשעה שחקנים־זמרים יושבים על כיסאות בר ומולם סטנד של תווים. בקצה השורה פסנתר כנף, שלידו יושב גון הלוי - יוצר צעיר ומוכשר שכתב את המופע ואת המוזיקה שמלווה אותו, ומנצח על הכל ביד רמה.
במרכז העלילה הזוג נועה ודור גידרון, שמצפים לילדם הראשון. הם מגיעים אל חדר הלידה - וכחצי שעה לאחר שנועה יולדת את בנה חוזר אליה הרופא ומבשר לה את הבשורה המרה מכל: "התינוק מת". כמה שבועות לאחר מכן, מפגש אקראי חושף את האפשרות שלמעשה התינוק נחטף מהוריו.
אתעכב מעט על הפורמט. המופע נערך בפנטהאוז ברחוב דיזנגוף בתל אביב. מדובר במפגש אינטימי של המופיעים עם הקהל, שיושב במרחק נגיעה מהם, דבר שעלול לייצר קצת אי־נוחות. המוזיקה מלווה את כל המופע, מתחילתו ועד סופו, והיא כשלעצמה היתה ראויה לביקורת נפרדת, בין היתר על רקע הפער שבין הסגנון הגבוה לטקסט הפשוט והיומיומי.
נכון, חלק מהבחירות המוזיקליות הן אמיצות ולא יתאימו לכל אוזן, אך לטעמי הן חכמות ומדויקות ומוציאות מהשחקנים איכויות קוליות מעולות. חלקן מייצרות רגעים מופלאים, שיגרמו לכם לתהות לרגע אם בעצם הגעתם לקונצרט מודל 2023.
נוסף על כך, הרגישות יוצאת הדופן שעומדת בבסיס המופע הזה ניכרת, ודרכה הוא יסחף אתכם ויגרום לכם לצחוק בקול רם, להזיל דמעה, להתרגז ולחוות עוד קשת של רגשות שצפים במהלכו. הוא יגרום לכם להרהר בנושאים שמעסיקים את כולנו, כאלה שילוו אתכם גם אחרי שהוא יסתיים.
"מיכאל, שם זמני" נכתב לתזמורת ולמקהלה. כעת הוא מוצג רק עם פסנתר, והשחקנים לעיתים מגלמים את דמותם ולעיתים הופכים לחלק מהמקהלה שמלווה את העלילה. אני כבר מחכה לראות את התיאטרון הראשון שירים את הכפפה ויאמץ אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו