בגוף הזקן שמצלם יאיר מיוחס עבור "די" (Die) של תיאטרון קליפה יש אמת פואטית. צלקת חרושה על עור ורדרד נראית כמו טופוגרפיה של יבשה ונהר, קמטים גסים נדמים לאדמה מבוקעת. המבט הקרוב כל כך, כמעט אל מתחת לעור, מצליח לחגוג את היופי במה שנתפס ככיעור בזכות התקריב שמוציא אותו מהקשרו. מי יודע שהיד שייכת, למשל, לתלמה (87) או לעודד (72), שמשתתפים במופע?
במופע, שהגדרתו המצחיקה והמתריסה היא "פרפורמנס-שירה-דוקומנטרי-מוזיקה-מוות", כאילו המוות הוא מדיום בפני עצמו, המשתתפים מזמינים את הקהל למסיבת פרידה מהחיים. הקהל יושב במעגל ומקבל תפקיד בעל כורחו. את המופע יצר אריאל ברונז, שבראשיתו הוא אומר: "ברוכים הבאים ל-די. די הן ראשי התיבות של דלת יציאה. הדלת די נעולה כרגע", והקהל מתענג על הצחוק שבבהלה ומתמסר בחפץ לב להיותו שבוי בתיאטרון.
את פסטיבל הפרידה הזה מנחים גם אבשלום ברתל ("לא הייתי מחשיב את עצמי ילד אבל נער זאת מילה גדולה") ולילה טולפנוב ("נראה לי שאני ילדה עדיין"), צעירים בעשרות שנים מאנסמבל ה"אזרחים הוותיקים" שעומד במרכז המופע. בטקס הפרוע הזה יש סדר מנחם במידת מה, שבו הפרידה מהחיים נעשית לפי הגיל והצעירים נפרדים מהזקנים: "בין אלו שנותרו אנחנו ראשונים בתור של החיים החוצה".
כשברונז פונה לאחד השחקנים ומרדים אותו בהיפנוזה בספירה לאחור קשה לדעת האם המציג הוא שחקן, האם הוא חי או מת, האם הוא ישן או ער. המצב האנומלי מטריד ומעורר סקרנות. עבור ברתל וטולפנוב מרחב המופע מזכיר מלון שבו הקשישים הם ה"לקוחות" שבאו להיפרד מהחיים בעוד על הצעירים מופקד להכין אותם, לשעשע ולעזור במלאכה. מעשה התיווך הזה הוא ליהטוט שנע בין ראליטי בפריים טיים, מונולוגים קורעי לב, רחצה אינטימית בגיגית וטריקים עם מטבעות. הדרכים להיפרד הם סוג של פנטזיה וכמו שאחד המשתתפים פוסק: "זה אירוע נורא נורא משמח ונורא נורא עצוב".
נדיר להרגיש כל כך רצויים במופע כקהל כמו במופע הזה. זה אירוע שהשוליים בו רחבים וכולם נחוצים למען השלמת הריטואל. כשברונז סובב בתחילת המופע ומפנה לקהל שאלות טריוויאליות והרות גורל בצמידות זו לזו תוך כדי הליכה שמתגברת, נוצרת סחרחורת סיפורים. הוא מפריח לחלל האוויר את המשפט "דברים שהספקתי" ואנשים משיבים - "להתגרש", "לבקר באודסה עם ההורים שלי רגע לפני המלחמה" ו"לאכול טוב". שאלות אישיות יותר כמו "האם אתה סובל מבדידות?" או "מה משמעות החיים?" נותרו תלויות באוויר. התשובות של הקהל עונות על צורך מציצני ושיתופי. התשובות הנאלמות שלא נאמרו בקול, אלו שכל אחד משיב לעצמו ושומר בקנה, יוצרות דיאלוג פנימי שמתדלק את המשך המופע.
"די" הוא מופע עדין אך הוא זונח את כפפות המשי. כשנאמר המונולוג הישיר על מצב הזקנים: "אני אויב הציבור מספר אחת/ אני המכוער המקומט... אני המכביד/ אני זה שקל לשכוח/ אני זה שצריך את העזרה שלכם", מתפשטת באולם תחושה של בושה קודרת. המשתתפים, שבתחילת המופע מחלקים לקהל את הציוד האישי שנמצא בתיקם באקט של אמון מוחלט ותמים כבימי ה"סמוך" של ארץ ישראל היפה שמוזכרת במופע, מחפשים אותו בסיומו. השאלה מה נשאר להם - או מה יש להם - מרחפת. נראה שיש ברשותם הרבה זכרונות, מעט ציפיות, הכרת תודה, החמצות, והון צנוע.
במופע קיים שפע שמתגלה כשיטפון. מלאי עצום של כדורי טניס נזרק אל הבמה בכל פעם שאחד מהמשתתפים עובר לעולם הבא והתסכול של ברונז המנסה לסדר אותם במהירות, ניכר. חוסר היכולת האנושית לארגן את הכאוס מרגיזה. גם המים לא מפסיקים לבעבע ומזרקת שיש שניצבת במרכז החלל מזרימה מים ירוקים מחומר ניקוי. אל מול הנקי מגיע הביטוי המלוכלך, זה שבורח: "כשאין טיפה של זמן/ וטיפ-טיפה ממהרים/ אז אין מה לעשות/ עושים טיפה בתחתונים". המבול של הטקסטים, האביזרים והפעולות מאיים להחריב את האירוע. פוטנציאל השיטפון הוא כדמעות נסתרות שהן עתודה לבכי מתייפח.
בתיאטרון "קליפה" הולכים עד הסוף ובמקום הזמנה שמשבחת את יכולות המשתתפים בה נכתב כי לא בטוח שכולם יגיעו אל קו הסיום – המופע. דווקא טולפנוב הצעירה מציינת בהתלהבות שהחלק האהוב עליה במופע הוא "הסוף!".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו