שלמה וישינסקי סופד לטופול: "הלכנו יחד במשך שנים, אני כבר מתגעגע אליו"

את חיים הכרתי עוד כשהייתי בלהקה הצבאית, וכשעשיתי את התוכנית הראשונה לילדים שנקראה אליק בליק בום. זה היה עם גליה טופול, אשתו. בלהקה הייתי המצחיקן של החבר'ה, ועם חיים, שהיה לו חוש הומור מצוין, היה לי חיבור מהיר שנמשך לאורך השנים בארץ ובעולם.

היינו חברים טובים והוא גם לקח אותי לסרטים ולהצגות שבהם שיחק. הוא עזר לי לסלול גם את דרכי בתחום. כשהוא שיחק בסרט ארבינקא הוא לקח אותי, הכיר לי את קישון וככה הגעתי לסרט, כשנסעתי לארה"ב ב-1966 הוא סדר לי עם הקשרים שלו את תחילת הדרך.

במשך כל השנים הקפדנו על קשר הדוק וחברי, הוא היה בא לכל ההצגות שלי, ומאוד פרגן. כשהוא עשה את "כנר על הגג" בארץ הוא הביא אותי לשחק לצדו בתפקיד הקצב. היינו מבלים המון יחד, הייתה לנו חבורה עם דליה לביא, פשה (אברהם דשא פשנל), אורי יפה ויונה עטרי.

נסעתי איתו הרבה ללונדון ולארה"ב, צפיתי בו בכל ההפקות שהוא השתתף בהן. הוא היה איש מאוד טוב, חביב לקהל, דיבר עם כל אדם שהיה עוצר אותו ברחוב - ועצרו אותו כל הזמן. גם כשהוא הצליח מאוד, הוא הקפיד לשמור את הרגליים על הקרקע.

היו לנו הרבה בדיחות. אחד הסיפורים המצחיקים שחזרנו אליהם כל הזמן היה הסיפור עליו ועל רוברט דה נירו שהיה חבר שלו. יום אחד הם ישבו בניו יורק בבית קפה, ואז רוברט אמר לו "אני לא יכול לעבוד ברחוב, כל אחד מכיר אותי", וטופול אמר "בוא נצא החוצה ונראה את מי מכירים יותר". הם יצאו יחד ואנשים ברחוב מייד רצו אליו וצעקו "טופול טופול".

הוא באמת לא יכול היה לעבור בשקט ברחוב. בלונדון הוא בכלל היה מלך. יש מסעדה בלונדון שקראה למנה של סלט ישראלי 'סלט טופול', כי הוא כל כך אהב לאכול סלט כמו בארץ. הוא לא רק היה איש נהדר, הוא גם היה פרטנר נפלא. השתדלתי לא להצחיק אותו על הבמה, כי צחקנו המון יחד.

גם בשנים האחרונות, כשכבר חלה, נשארנו בקשר. הייתה לנו פגישה שנתית קבועה ביום כיפור, ברחוב פרישמן. גם בשנים האחרונות, גם כשהיה חולה, אותי הוא היה מזהה, אותי הוא זכר. אני כבר מתגעגע אליו, מתגעגע לראות אותו, גם על הבמה וגם - ובעיקר - בחיים עצמם.

הביאה לדפוס: מאיה כהן