"הרופא מתנהג כאילו הוא נוגע לי בברך": האתגר החושפני מאחורי ההצגה "ציצים"

אחד הדברים הכי קשים בתיאטרון הוא הצגות יחיד, בהן שחקן או שחקנית עומדים לבד על הבמה, ללא הפינג פונג המוכר שמתנהל בין אנסמבל שנמצא ביחד באותו החלל.

לבד, חשופה על הבמה, ועוד במונודרמה אישית שמבוססת על סיפור אמיתי שעברה על בשרה אצל פלסטיקאי - זהו האתגר הגדול שלקחה על עצמה השחקנית רוני שטקלר (28), שכתבה את הצגת היחיד "ציצים".

ההצגה תעלה בפסח הקרוב בפסטיבל תיאטרונטו בבימויה של ליאור זכאי - זאת במסגרת "קצרנטו" - ההצגות הקצרות של הפסטיבל - שיתקיים זו השנה ה-32 בין התאריכים 10-8 באפריל ביפו ובעכו.

הפסטיבל נוסד בשנת 1990 ע"י יעקב אגמון ז"ל ומנוהל כעת בתיאטרון יפו על ידי רעייתו השחקנית גילה אלמגור אגמון, עם הוועדה האמנותית, שכוללת גם את היוצרים והשחקנים דניאלה מיכאלי, שמעון מימרן ויגאל עזרתי. שמונה מונודרמות יועלו בבכורה בתיאטרונטו, ובמקביל, בפעם השנייה, יתקיים המסלול שיזם ניר שטראוס - "קצרנטו" - שבו שמונה הצגות יחיד קצרות (עד 15 דקות) מוצגות בשני מקבצים. "ציצים" , כאמור, הוא אחת מהן.

שטקלר, במקור מרמת גן, גרה היום עם בן זוגה בתל אביב. היא שחקנית ויוצרת, בוגרת בית הספר למשחק "הדרך" ו"סמינר הקיבוצים" - שם למדה לימודי תואר ראשון בבימוי והוראת משחק במסלול שחקנים יוצרים. המונודרמה שכתבה היא הדבר הראשון שהיא עושה מחוץ לכותלי בית הספר, וכנראה גם אחד הדברים החשופים והאמיצים ביותר ששחקנית צעירה יכולה לעשות. בראיון ל"ישראל היום" היא מדברת על האתגר האישי והחושפני.

לא רק שבחרת בהצגה הראשונה שלך לעלות לבד, בהצגת יחיד, בחרת גם לשתף בחוויה אישית ולהציג את עולמך הפנימי בצורה חשופה מאוד. מאיפה האומץ?
"נתקלתי בקול קורא שפרסמו מטעם פסטיבל תיאטרונטו, שמציע לכתוב מונודרמות קצרות וחשבתי לעצמי שאני אוהבת לכתוב ושאולי אעשה עם זה משהו, אבל שמתי את זה בצד. שבועיים לאחר מכן, היה לי תור לפלסטיקאי עם אמא שלי ואחותי. זה היה תור לייעוץ לקראת הקטנת חזה.

"הייתי מאוד בלחץ לקראת התור הזה, ובשליש האחרון של המפגש שם, כבר הבנתי שעל זה אני הולכת לכתוב, שנפלה בידי זכות לכתוב על סיטואציה במקום שבו אני מרגישה שמתקיים שוק בשר, ושאני חלק מזה. יצאתי משם וחזרתי הביתה המומה מהחוויה.

"הרגשתי שמצד אחד אני בחרתי ללכת לשם, אז מה אני רוצה? אבל מצד שני, כנראה שרציתי ללכת כי יש איזה מודל יופי נשי שצריך ללכת לפיו, ונפלתי למלכודת הזו".

המודל הזה, כמה זמן את מרגישה שאת צריכה להתיישר לפיו?
"כל חיי ראיתי מודל מאוד מסוים שצריך להיראות לפיו. אני, כאדם, הרשיתי לעצמי להיות נורא תחת ביקורת של אנשים. חיפשתי פידבקים. וגם כאלה שהיו מגיעים אליי בלי שרציתי, נשארו איתי עמוק. למשל אם השמנתי או רזיתי, איך אני נראית, או מה אנשים חושבים עליי באופן כללי".

את מתמודדת עם זה כל חייך ומחליטה להיות שחקנית, מקצוע שבו חלק מההגדרה והשיפוט עלייך הוא סביב המראה.
"נכון, וזה בעצם סוג של פרדוקס. מצד אחד זה הגיוני ומצד שני זו הטרגדיה. מצד אחד, אני הולכת בדיוק כדי לקבל את האישור הזה שאני מספיק טובה ומוכשרת, כי להיות שחקנית זה לקבל פידבקים. מצד שני, זה בדיוק הדבר שקשה לי: לפגוש בכל פעם מחדש את הפחד הכי גדול שלי.

"גם ככה אני הולכת בעולם תחת זכוכית מגדלת, אז החלטתי להיכנס לעולם שמלכתחילה כולם בו תחת אותה זכוכית מגדלת. זה הפרדוקס שלי וזו המלחמה שלי בפחדים של עצמי".

"חיפשתי פידבקים". רוני שטקלר. צילום: סלי בן אריה

היו רגעים שהתחרטת? שהפחד חזר?
"בטח, כל הזמן. משלב לשלב אמרתי לעצמי 'וואו, זה הולך להיות על במה, אנשים הולכים לראות את זה, איך עשיתי את זה? איך הגעתי לזה?'. אבל בתוכי אני יודעת שזה הדבר הנכון, ושהתחושה הזו שיש לי, שאנחנו לא מספיק טובות, משותפת לעוד נשים.

"כשהבנתי שהתקבלתי, התחלתי לחפש במאית, ומצאתי את ליאור. המפגש איתה היה בדיוק מה שרציתי. אני יודעת שזה קשה להיות עם שחקנית שגם כתבה וגם מבצעת, והיא עשתה את זה איתי בצורה הכי רגישה וטובה שיש".

דימוי גוף אצל נערות זה נושא מדובר ומוכר מאוד, בטח בדור האינסטגרם.
"לגמרי. אבל אני לא מתיימרת לייצג פה דור או ציבור, כי מי שמי להיות השליחה? אני פשוט באה לתת קול וצד נוסף לחוויה המורכבת הזו. יש בנות שהולכות ומשנות את הגוף שלהן ואני ממש מבינה את זה. כשדברים מפריעים לך, צריך לקום ולשנות. אבל כדאי תמיד לדעת מאיפה מגיע הצורך בשינוי. אני רוצה לשים סימן שאלה על הבחירה הזו. האם זו אני שבוחרת או הקולות מבחוץ שמכוונים אותי לבחירה?".

ומה את עונה לעצמך?
"שאני עדיין לא יודעת. אני לא מסתכלת ומחבקת את עצמי כמו בפנטזיות. יש ימים שזה יותר טוב ויש ימים שפחות".

יש משהו מרענן בכנות המתפרצת מרוני. בחורה אינטליגנטית ומאוד יפה, שמשתפת גם בפחדים הנסתרים של מי שכלפי חוץ לא בטוח שהייתם יודעים שקיימים בה. כשאני שואלת את מי שיתפה בתהליך, היא מספרת: "שלחתי את המחזה לאחותי ישר כשסיימתי. היה לי חשוב שהיא תקרא. היא התקשרה אליי מיד כשסיימה, אמרה שהלסת נפלה לה, שהיא בכתה וצחקה, והיה לי חשוב לשמוע את זה. הייתי בבית מול המחשב. בן הזוג שלי היה במטבח ואמרתי לו 'אני יכולה להקריא לך רגע משהו שכתבתי?'. כשסיימתי, הוא אמר לי שזה מדהים ושאני חייבת לשלוח. התגובות שלו ושל אחותי עודדו אותי והבנתי שאולי יש לי פה משהו טוב בידיים".

השאיפה היא שההצגה הזאת תפתח לך דלתות לעולם המשחק ולעוד תפקידים?
"הלוואי. אני מאוד סקרנית לגבי העולם הזה, רוצה לעבוד עם כולם ולעשות הכל".

"שוק בשר". רוני שטקלר. צילום: סלי בן אריה

ההצגה אולי נקראת "ציצים", אבל בסוף היא מדברת על דבר הרבה יותר גדול מהחזה שלך. אם יש משהו אחד שתרצי להעביר דרך ההצגה, מה זה יהיה?
"אני בעיקר רוצה שיצאו מההצגה עם סימן שאלה. משפט המפתח בהצגה מבחינתי זה כשאני מתארת שהרופא מתנהג כאילו הוא נוגע לי בברך, למרות שזו סיטואציה אינטימית. ואני אומרת 'אתה נוגע לי בציצים, אני עירומה לא?'. ההתייחסות אליי שם היא כאילו אני לא אדם בסיטואציה הזאת, אלא יותר כאילו באתי למוסך, לתקן חלקי חילוף. אבל זה הגוף שלי.

"אני רוצה שאנשים ישאלו את עצמם מה הם מרגישים. ואם הם באמת רוצים לתקן משהו, שזה לגיטימי ומובן לגמרי, שיחשבו קודם למה הם בכלל רוצים לתקן אותו. הרי אין באמת מודל שצריך להתיישר לפיו. כל אחד הוא מיוחד כפי שהוא".