"מומו" הוא צליל, הוא משחק, הוא קוד עלום. "מומו" הוא גם היצירה החדשה של אוהד נהרין ללהקת בת־שבע, בשיתוף אריאל כהן ורקדני הלהקה. נהרין הוא אחד מהכוריאוגרפים הידועים בעולם, ובחירתו לשתף כוריאוגרף נוסף מצביעה על התרחבות ועל שינויים טקטוניים במפעל הבת־שבעי המזוהה עימו.
לכהן, שמתאר את עצמו כ"אורח במערכת", יש שותפות ארוכת שנים עם הלהקה כרקדן, כמעצב תלבושות וכאסיסטנט. הוא יוצר ורסטילי, משתף פעולה תזזיתי שנע בקלילות בין השוליים למרכז. על תהליך היצירה הוא מספר: "יש הרבה שיחות מקדימות למפגש בסטודיו, ונוצרת אסופה של המון דברים, ולאחר מכן התארגנות לפי הדברים האלו. יש הסכמות. הן לא חייבות להיות תורה מסיני, או משהו שמתחייבים שיישאר כל הזמן. קודם עבדנו בנפרד, כל אחד מאיתנו עם הרקדנים, ואז 'השתעטנזנו'".
השעטנז מלווה גם את היצירה, במבנה שמניח זה לצד זה שני נרטיבים מקבילים. רביעיית רקדנים פותחת וסוגרת את היצירה, ולכל אורכה מתפקדת כגוף אחד. כשהאור עוד דולק הם נכנסים לאיטם, וחוויית ה"בין לבין" - בין הזמן שקדם למופע לבין זמן הצפייה - עשויה להיות הצהרת כוונות שתלווה את כל היצירה. הרביעייה מוסיפה לצעוד, ובוקע קול מוכר: "הקהל מתבקש לכבות את מכשירי הטלפון. צפייה מהנה".
מאוחר יותר, במקביל לרביעייה, נכנסת קבוצת רקדנים - כל אחד מהם מובחן מהשני בתנועותיו, בלבושו ובקצב שבו הוא נע. תזוזתם מבוססת על שפת הגאגא שפיתח נהרין, המאפשרת להעשיר את איכויות התנועה ואת הטקסטורות הגופניות. הגופים שלהם מתעתעים וזהותם מפוצלת ולא אחידה.
נוסף על שתי הקבוצות, לבמה של "מומו" הוזמנו גם מונומנטים גאומטריים מסומנים תרבותית. בקצה הבמה עומד קיר שחור גדול, שעליו מדרגות טיפוס. הרקדנים אמנם משתמשים בקיר במובן הפעלתני - מטפסים עליו, יושבים וצופים ממנו - אבל התוקף השימושי שלו לא מוצה בעבודה. כהן טוען: "לא צריך להצטדק על ידי נרטיב, אין צורך להסתער על האובייקט".
אובייקט נוסף ביצירה הוא מפתיע במיוחד. ברגע מסוים מכניס אחד הרקדנים אל הבמה בר - מבנה בצורת ח' עשוי ברזל, שמשמש כלי איזון בשיעורי בלט ומוכר לכל רקדן ורקדנית. תחילה רקדנית אחת משתעשעת איתו, ומאוחר יותר מתווספים בבת אחת עוד רקדנים שפוצחים בקטע משותף, שחוגג ומבטל את הבלט בו־בזמן. כהן, שגדל בין השאר על ברכי הבלט, מסביר: "הבלט הוא סימבול. הוא חומר גלם נהדר, משום שמתקיימים בו כל המאוויים של הציבור, הוא קניין רוחני־חברתי".
הבלט ב"מומו" מוצא מהקשרו ופועל כמו סוג של רדי־מייד - אייקון מחולי שמייצג תרבות גבוהה. הוא גם מייצג את שלב ההכשרה של הרקדנים, זה שלא מיועד להיראות לעיני הקהל. חשיפת הבר כמותה כחשיפת המגבלה של הרקדנים, שמאחורי המסך הסגור זקוקים לתמיכה כדי לא ליפול.
"מומו" הוא מלאכת מחשבת שמהלכה מזכיר "וואן שוט" קולנועי, ובמובן הזה היא עשויה להיות תובענית עבור הצופים. אחד מההישגים הגדולים שלה הוא המודעות לכלי המשחק התיאטרליים ולשדה שבו היא מתקיימת, לצד האפשרות לצלול לתוך עולם אחר, חדש, עם חוקים וכללים פנטסטיים שבו מתקיימים כמה תדרים במקביל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו