מאדאם באטרפליי: העלילה מרסקת והביצוע מרגש וסוחף

את האופרה "מדאם באטרפליי" מאת פוצ'יני שמוצגת בימים אלו באופרה הישראלית כמעט מתבקש לקרוא כמשל על מורשתו ההרסנית של הקולוניאליזם: קצין הצי האמריקאי הזחוח, פינקרטון, מבקש להנעים לעצמו את השהות ביפן על ידי "נישואים" זמניים עם צעירה מקומית. הצעירה, צ'ו-צ'ו סאן, בת חמש עשרה בלבד, חסרת כול, מתמסרת לו בגוף ונפש. היא מתנכרת ממשפחתה ומתרבותה, ואף מאמצת את האל ה"אמריקאי" של פינקרטון, שאינו "שמן ועצלן כמו האלים של יפן".

אך הבלתי נמנע מתרחש, ופינקרטון חוזר לארה"ב. צ'ו-צ'ו סאן, שאותה כינה "מאדאם באטרפליי", ננטשת. היא ממתינה לשובו במשך שלוש שנים, ובינתיים מגדלת את ילדם המשותף. לבסוף הוא חוזר - אך עם אשתו האמריקאית. פינקרטון אמנם מתעשת ומבין מה עולל לנערה, אך זה כבר מאוחר מדי. הסוגה האופראית שבמסגרתה פעל פוצ'יני לא נוטה לגלות סלחנות לגיבורה הנשית, והסוף של "מאדאם באטרפליי" מפלח לב והופך קרביים.

למרות הרצון לקרוא את האופרה כמשל ולחלץ ממנה אמירות אידאולוגיות נוקבות, עוצמת הרגש ב"מאדאם באטרפליי" כמעט מייתרת קריאה כזאת. מי יהרהר על מחיקת הזהות הקולוניאלית למול דואט האהבה המופלא, המשכר, של באטרפליי ופינקרטון במערכה הראשונה? איך אפשר בכלל לחשוב על ניכוס תרבותי כששומעים את האריה של באטרפליי מהמערכה השנייה, "יום אחד נראה", שבה מדמיינת הנערה היפנית, באיטלקית כמובן, את שובו של אהובה האמריקאי?

השפה של פוצ'יני היא בראש ובראשונה שפת הרגש. לא היה מלחין כמוהו שהצליח לדובב רגש גולמי ולוהט מדמויותיו, ולהפוך אותן במגע אמן לדמויות בשר ודם עם רגש פועם - לעיתים מדמם ממש. הצינור שדרכו מביע פוצ'יני את הרגש הוא הקול האנושי, וביצוע מוצלח של "מאדאם באטרפליי" תלוי יותר מכול בזמרים.

בהפקה הנוכחית מצליחה אלה וסילביצקי לשכנע מאוד בתפקיד הראשי: היא פגיעה, תמימה, אך גם בעלת עוצמות מפחידות כמעט. הופעתה לבדה מצדיקה הגעה לבית האופרה. לצידה שר אוטאר יורז'יקייה הגיאורגי את תפקיד פינקרטון עם קול טנור נעים ביותר ונוכחות מרשימה. שאר הצוות לא הרשים במיוחד, אך באופרה כזאת, הנשענת כמעט כולה על דמותה של צ'ו-צ'ו סאן, זה פחות שינה. התזמורת, בניצוחו של דן אטינגר, ליוותה במסירות את הזמרים, אך לא תמיד בתנופה ובהקפדה.