יש הצגה, אין פרנסה: מי יציל את תיאטרון הפרינג'?

כשד"ר נעמי יואלי התבשרה על כך שהיא הזוכה בפרס מפעל החיים לשנת 2022 של עמותת "קיפוד הזהב" על תרומתה המיוחדת לתיאטרון הפרינג' בישראל, היא קודם כל רצתה לוודא שלא מדובר בסיכום.

"זה קצת מביך, והשאלה הראשונה ששאלתי היתה אם מותר להמשיך לחיות", היא צוחקת בראיון טראנס־אטלנטי. "קיבלתי את ההודעה כשאני באמריקה אצל אחותי, זה היה מפתיע מאוד, וברגע שאמרו שאפשר - נרגעתי".

הרגשת שאולי זו סגירת המפעל?
"כן, כאילו סיכום של 'יופי, עשית, עכשיו תלכי הביתה לנכדים'. זה מאוד מרגש, הפרינג' הוא העולם שלי".

את הפרס היא תקבל בטקס פרסי קיפוד הזהב שייערך ב־18 בנובמבר בתיאטרון יפו וינעל את אירועי פסטיבל קיפוד הזהב. במסגרת הפסטיבל יתקיים האירוע "מבטים על יצירתה של נעמי יואלי", בהשתתפותה של יואלי לצד יוצרים אנשי אקדמיה. בין נימוקי השופטים נכתב שיואלי היא יוצרת נדירה בנוף היצירה העצמאית בארץ. במשך שנים היא פיתחה בסקרנות ובתשוקה שפה אמנותית ייחודית ועשירה. עוד נאמר עליה שהיא יזמה ולקחה חלק מרכזי בפיתוח ז'אנר תיאטרון הבובות בארץ, שיתפה פעולה עם אמנים מתחומים שונים, ובאמצעות הדיאלוג העמוק איתם הרחיבה את הקשר של התיאטרון עם אמנות פלסטית, מוזיקה ופרפומנס.

כמי שפעילה בסצנת הפרינג', את ודאי מודעת לביקורת על התקציבים הזעומים. במה את רואה שינוי מאז שהתחלת ליצור בעולם הזה?
"הקושי גדול מאוד, כי ללא תקציבים ותמיכות אנחנו לא יכולים לפעול. זה לא שאי אפשר לעשות הצגה בעליית גג ללא תקציב, אבל זה קשה. בסופו של דבר, אנחנו נהנים מתמיכות בספקטרום מאוד צר. אם את היום אמנית עצמאית ורוצה לעשות עבודה - יש לך מעט מאוד קרנות שיכולות לתמוך בך. מפעל הפיס והקרן ליוצרים עצמאיים עושים עבודה נהדרת".

"את נשארת בלי כלום"

לדבריה, "יש בעיה עם חלוקת הכספים. נגיד שאת מקבלת 100 אלף שקלים - את אומרת וואו, אני אעשה עבודה ואוכל לשלם לבעלי המקצוע ולאנשים שעובדים איתך, כי לא עולה בדעתך שמישהו יעבוד ללא תשלום. אז את תרכשי את הציוד ואת האמצעים, תשכרי מקום לחזרות, ובשורה התחתונה בעצם אין לך הכנסה. כשמתחילים להופיע עם ההצגות לא נשארים כספים להרצה, ובסופו של דבר את נשארת בלי כלום ולא יכולה להתפרנס מעבודתך".

את עצמך חווית קשיים כאלה?
"אני לא מתפרנסת מהיצירות שלי. יש לי עיקרון אחד שאני מנסה לשמור עליו בהרבה שנות עבודה, מאז שהצטרפתי לוועדה האמנותית בפסטיבל עכו לפני 20 שנה. התפרנסתי כמו שרובנו מתפרנסים - מהוראה, מעבודות פרילאנס, גירדתי מה שיכולתי בכל מסגרת אפשרית כדי לפרנס את ילדיי. העיקרון שלי הוא שלא אשלם עבור הזכות להופיע. קהל של פרינג' מגיע למאות, לא יותר מזה, ולכל יוצר יש את הקהל שמתמסר לו. אז את עושה חשבון שמההכנסות של ההצגה לא תוכלי כבר לשלם ואת מורידה את העבודה. אלה חיים מאוד מסוימים, והתיקון שצריך להיות זה אולי שתהיה הבנה שהצגה לא מתקיימת מזה שהיא מקבלת תמיכה להעלאתה אלא מזה שהיא רצה, אז צריכים להוסיף תקציבי הרצה".

קהל מחובר ומתחבר

עבודתה של יואלי מאופיינת בשפה משלה, תוך שימוש באמצעים חזותיים, וגם בשבירת הקיר הרביעי והתערבבות עם הקהל שנמצא ליד או על הבמה. "אדם פועל בתוך סביבה, והסביבה שלי היתה תיאטרון חפצים ובובות. התיאטרון שלי הוא לא רפרזנטציה, אני לא מייצגת דמות. כיוצרת אני מעבירה את האנרגיה ואת המחשבה הרבה פעמים דרך חפצים. יש בזה משהו שמצמצם את האגו. זה טוען את החפץ בחיים. זו עבודה מדויקת וקשה, אבל היא מורידה מהעוצמה של האגו של השחקן.

"גם היחס לקהל חשוב - הוא חשוב ונוכח ואני משרתת את הפעולה. ביסודו של דבר אני סטורי־טלרית. המטרה שלי היא להעביר סיפור ולגרום לצופה להתחבר אל הסיפורים שלו מחייו. אני אוהבת לארח ולהגיש אוכל, זה נועד לגרות את מה שמתרחש במוח של כל אחד מהצופים. הסיפור שאנחנו מבינים הרבה פעמים נועד לפתוח הרבה קופסאות שהן צורות שונות של תיאטרון בראש של הצופים. יחד אפשר לייצר משהו קצת אישי וקצת קולקטיבי".