באר-שבעים? בית התרבות הזה נפתח במיוחד עבורכם

בבאר שבע קשה ללכת לאיבוד. גם מי שיאבד את הזיכרון לרגע יבין מייד באיזה אזור הוא נמצא, משום שכמעט על כל שלט מתנוססת נקודת הציון בניסוח כזה או אחר - "מלון הנגב", "שיפודי הנגב", "מוזיאון הנגב לאמנות". התחושה היא שהמקומות לא עומדים רק בזכות עצמם, אלא הם איברים של אותו הגוף.

מפגש עם תושבי המקום מבהיר עד כמה תחושות השייכות והשליחות הן חלק מהותי מהחיים שלהם. דדי אלופר, איש תרבות, יזם ומי שמנהל בפועל את "הבית למחול", קורא להם בפשטות: "משוגעים". הבית הוקם על גבי מחסן צבאי נטוש ובמובן זה הוא מצטרף למרכז "כלים" בבת ים, שגם במקרה שלו כותתו חרבות לאיתים וחניתות למזמרות. במקום נשק - מחול.

חזון "הבית למחול" הוא חיבור הקהילה הבאר־שבעית לתרבות בעיר, והאמצעי הוא "מחול עם כל דבר". הבית הוא היכל גדול ויפהפה, שבו בוסתן עם שפע צמחייה ומקומות ישיבה נעימים, במה חיצונית גדולה עם פודיומים לקהל, בר ובמה פנימית מרכזית עם מאה מקומות ישיבה. עלות הפרויקט כ־20 מיליון שקלים, שמומנו על ידי חברת "כיוונים" והרשות לפיתוח הנגב. בכוונת הבית ליזום פעילויות רבות ללא עלות או במחירים שווים לכל כיס.

ובשעה שהחזון החל להפוך למציאות בשטח ו"הבית למחול" קרם עור וגידים, היה רק חסר שיבוא החתן. רצה הגורל ואלופר הגיע לפני כמה שנים לצפות בערב מחול של יוצרים מקומיים. הכוריאוגרף הצעיר והמוערך אייל דדון הציג שם יצירה מקורית שלו, ואלופר, שהכיר היטב את דדון מהעיר ומהריקודים, הבין שהוא האיש שחיפש כדי למלא את תפקיד כוריאוגרף הבית של המקום המתהווה.

דדון הוא בוגר שני מוסדות מרכזיים בעיר, "בת דור באר שבע" ולהקת "קמע". לאחריהם הצפין והתמקם ב"להקת המחול הקיבוצית" כרקדן, כמנהל חזרות וככוריאוגרף. רמי באר, כוריאוגרף הבית של הלהקה, לקח אותו תחת חסותו. כשדדון רצה להתרחב ולהקים להקה משלו, "סול", באר הגיב בנדיבות - "הוא ליווה אותי ונתן לי את ברכת הדרך".

ככל שמתרחקים מאזור המרכז תחושת הזמן משתנה. דדון משתף: "אני מאוד איטי באופן שבו אני מעכל דברים. לוקח לי הרבה זמן ליצור מופע, לעבד אותו, יש לי קצב אחר. בשבע השנים שבהן גרתי ויצרתי בתל אביב נהניתי והייתי אסיר תודה, אבל הרגשתי שאני עושה תהליכים מזורזים שבהם התפוקה צריכה להתממש במהירות. פה אני יכול לצלול עם הרקדנים. זה מזכיר לי להקת רוקנרול שמתבגרת ביחד".

הוא מדבר על הרקדנים כמו אב גאה ומכנה אותם "כוח חלוץ". "הם יהיו פורצי הדרך וגם אלו שיזכו לקטוף את הפירות". נכון לעכשיו רובם מתגוררים במרכז, אבל ממש השבוע אחד הרקדנים חתם על חוזה שכירות בעיר. דדון סבלני: "אני רוצה שהם ירצו להיות באר־שבעים".

שקט, יוצרים

הליכה באזור העיר העתיקה מגלה מקום עם פוטנציאל עצום. דדון מוצא בשקט מקור השראה בלתי נדלה וטוען: "כמה שפחות רעש - יותר טוב". הריק מאפשר לו לדמיין תנועה ולרקום ריקודים עוד לפני מימושם בסטודיו.

יצירתו החדשה, "ג'ורג'ט", שנמצאת בשלבי סיום, היא תוצר עמל של שנתיים וחצי - המון זמן במושגים ישראליים. בתחילתה קיר גדול ושחור חוסם את הבמה ומבהיר שנקודת המבט, הפיזית והמנטלית, דורשת יציאה מאזור הנוחות. דדון יצר אותה מתוך מחשבה על האחיינים הצעירים שלו ועל האופן שבו הם מבינים (או לא מבינים) מחול, ובאופן כללי ילדים מוזכרים אצלו שוב ושוב כאבן בוחן לטוהר ולאיכות יצירה.

הבחנה נוספת שהתבהרה לדדון היא שלצורך תקשורת עם קהל עליו להשתמש במדיה עכשווית - מסכים, ואכן ב"ג'ורג'ט" מצלמת וידאו מפקחת על היצירה ומקרינה את רשמיה לכל משך העבודה. דדון חותר לאמירה חברתית נוקבת, ועבודתו אפלה ומייסרת.

הרקדנים שוהים במקומות של אתגר פיזי הגובל בסבל מורט עצבים. הם אקספרסיביים להחריד וכלואים בתוך דמויות אקסצנטריות. הקאסט נענה לאתגר באופן מרשים ומציג ביצוע איכותי, וכשהרקדנית מורן מילר מבצעת את תפקיד הדמות ה"אדומה", צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שאפשר לנוע ככה.

"הבית למחול" הולך עד הסוף - הן בחזון שלפי אלופר "מוכן מאה שנה קדימה" והן באסתטיקה הבימתית. דלתו פתוחה, המארחים נרגשים והקהל מוזמן.