הישרדות: גרסת המחול יוצאת לדרך

לפני כמה שנים צפתה הכוריאוגרפית דנה רוטנברג בהצגה שבה שיחקה חברתה הטובה בתיאטרון צוותא. בתיאטרון נכחו, כצפוי, שחקנים, במאי ומחזאי. נבחר נושא מרכזי להצגה וקו עלילה דרמטי. הקונבנציה התיאטרלית התקיימה בטבעיות, פרט להבדל אחד - ההצגה התהוותה, מתחילתה ועד סופה, ב־48 שעות בלבד.

רוטנברג תיארה פליאה כלפי מה שהתרחש שם - חברתה השחקנית השתנתה לנגד עיניה וגילמה דמות קומית, בניגוד לטייפ־קאסט הרציני והדרמטי שאיתו היתה מזוהה - והיא עשתה את זה מצוין. ככוריאוגרפית עם יצר משחקי ואהבה לפורמטים, נדלקה לרוטנברג נורת הגילוי: "החלטתי שצריך לעשות לזה גרסה במחול".

הקונספט של פרויקט 48 החל בוושינגטון די.סי. בשנת 2001 כתחרות סרטים, ומאז הוא מתקיים ברחבי בעולם. זהו מנגנון יצירתי עם חוקים ברורים, נוקשים ואחידים. אין הארכת זמן ואין תירוצים. מי שמוכן להשתתף במשחק מודע לדוחק הזמן וכן לאלמנט ההפתעה, משום שבאופן שרירותי כל יוצר ויוצרת מקבלים ז'אנר, אביזר, שורה בדיאלוג ו"הנחתות" נוספות שהוגרלו עבורו.

תחילה, התרגשותה של רוטנברג ורצונה ליזום את פסטיבל 48 בתחום המחול נתקלו בקיר. היא הציעה את הרעיון לתיאטראות ולמוסדות שונים: "אמרו לי שזה רעיון מופרך ושזה לא יעבוד בחיים". אולם אצל רוטנברג הרכבת כבר יצאה מהתחנה, ולפני עשור בדיוק היא החליטה להפיק את פרויקט 48 - גרסת המחול, באופן עצמאי.

לפני כמה שנים מצאה את מקומה במסגרת "בת שבע מארחת".
המעבר לתחום המחול דרש שינוי: "רציתי לנטרל את התחרות". לתחושתה, השגרה שבה נתונים יוצרי המחול בודדה למדי, ולכן אחת מהמטרות העיקריות של הפרויקט היתה ליצור שותפות קהילתית ולא כזו שרוויה בתחרות נוספת.

צמיחה מרגעי משבר

אחד הנושאים שמעסיקים את רוטנברג בחייה וביצירתה השלובים זה בזה הוא פרידה, ופרויקט 48 הוא במובנים רבים תרגול של פרידה והזדמנות לשחרור חסמים. "לסבתא שלי היה אוסף פורצלן שהיא שמרה לאירועים מיוחדים, אבל היא מעולם לא השתמשה בו והוא לא ראה אור יום".

בבליינד דייט היצירתי הדחוס והמתיש הזה אין ברירה אלא להגיד כן. הרעיונות מתפרצים ומתממשים, ובניגוד לפורצלנים, לא מחכים ליום המחר. ברגעי משבר יצירתיים, ויש הרבה כאלו, הגאולה היצירתית מגיעה ממקומות מפתיעים בלית ברירה. כך למשל מצאה את עצמה אחת המפיקות תופרת תלבושות באישון לילה מלחם אחיד פרוס.

לפני כמה שנים השתתפתי בפרויקט כרקדנית. פתקים עם שמות המשתתפים הוגרלו בתוך כובע, והסקרנות נמהלה בחגיגיות ובהפתעה. לאחר החלוקה לצוותים, כל קבוצה קיבלה מקור השראה שנחשף רגע לפני שהספירה לאחור החלה. קיבלתי שני סרטונים: הראשון, נאום של שרת התרבות דאז מירי רגב; והשני, סרטון של אישה הולכת ברחובות ניו יורק ומקבלת תועפות של הערות סקסיסטיות. תפקידם של זרעי ההשראה האלו הוא לתת הקשר ונקודת פתיחה ליוצרים, ויותר מכך - להמשיך את הדיאלוג בין הקהל לאנשי המחול ולאפשר דיפוזיה בין העולם החיצוני, העכשווי, לזה שבסטודיו.

בתום 48 השעות שבתי הביתה רעבה. אפיתי כהרגלי עוגת בראוניז, אך מרוב סחרור של עייפות ואנדרנלין היא יצאה כחולה. עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה שם, אבל כנראה שחזרתי ממסע מטריף.

בכל שנה, זו הפעם העשירית, מתקשרת רוטנברג להזמין את המשתתפים - דמויות מרכזיות בשדה המחול בישראל - לקחת חלק בפרויקט. למבוהלים מהרעיון היא מסבירה: "אני נוסעת לעבודה בכל יום באוטו. פעם בשנה אני עולה על רכבת הרים בלונה פארק".

רוטנברג מנצחת על הפרויקט רב־המשתתפים הזה כבר עשור. בין תיאום סטודיות עם מכללת סמינר הקיבוצים להכנת הבמה במבנה של להקת "בת שבע", היא מפנטזת להיות רקדנית בהפקה, מובלת ולא מובילה: "מי יודע, אולי יבקשו ממני לרקוד תוך כדי שאני שרה שיר של אדית פיאף, ולא יהיה לי זמן לסרב".

פרויקט 48 במרכז סוזן דלל: חמישי 28.07 בשעה 21:00, שישי 29.07 בשעה 22:00