בבוקר שבו תכננה הבמאית מור פרנק לקבוע עם א.ב. יהושע מתי יתראיינו השניים למדור זה, נודע כי הסופר המוערך הלך לעולמו. האיש שכתביו הותירו חותם עצום בספרות הישראלית ובעולם בכלל, עבד עד ימיו האחרונים ונפרד מהעולם כשהוא משאיר אחריו יצירות מופת. אחת מהן, "בתחילת קיץ 1970", זוכה כעת לחיים חדשים על הבמה, כעיבוד להצגת יחיד שעליו שוקדת פרנק ואשר יעלה בקרוב בתיאטרון החאן הירושלמי. פרנק (52), שניגשה לעיבוד לאחר שבאמתחתה עיבודים של ספרים לתיאטרון, הספיקה לקבל את ברכתו של בולי, לשוחח איתו על היצירה ואפילו לסגור מעגל ולהיפרד ממנו.
"בסוף מארס התקשרתי אליו, מאוד התרגשתי, וביקשתי להיפגש איתו בנוגע לעיבוד להצגה שאני מבקשת לעשות לספרו. ביקשתי את הזכויות לסיפור, והוא אמר לי 'טוב שאת מתקשרת, ותזדרזי, כי תכף לא אהיה פה'", היא משחזרת, "וככה התחיל הדיאלוג שלי איתו. אני אוהבת מאוד את הספרים והסיפורים של בולי, ובתשובה שלו היה גם משהו סמלי כי ההצגה קשורה למוות, והכל עמד בסימן הזה מההתחלה".
למה בחרת לעבד להצגה דווקא את הסיפור הזה?
"אני מתעסקת כבר כמה שנים בעובדה שבמדינה שלנו, שיודעת מלחמות והרוגים רבים, יש דריכות כל הזמן לדפיקה בדלת. מאז שנולד הילד שלי אחרי שתי בנות, לפני 12 שנה, הרגשתי את הפחד הזה כל כך חזק, הפחד שאיתו בעצם גדלים פה, וזה נראה לנו מובן מאליו שככה צריך להיות. זה סיפור מ־1971 שעדיין רלוונטי כי הסיפור הוא לא על המוות, אלא על הפחד מהמוות, מהבשורה".
איך היתה הפגישה עם א.ב. יהושע?
"בולי פתח לי את הדלת וכל כך שמח כשהבין על איזה סיפור אני מדברת. הוא אמר לי שזה הסיפור הכי שלם שלו, שאם היה קורא בו עכשיו לא היה משנה בו פסיק, שהוא מרגיש שהוא עדיין אקטואלי. אני ראיתי שיש בסיפור הזה גם תיאטרון, כי בחלק מהפרקים הוא עומד מול התלמידים ונואם כאב שקול, מדבר לקהל דמיוני, אומר להם 'אתם מתים לא על הדברים הנכונים. לימדנו אתכם את הדברים הלא נכונים, ואתם מתים עליהם'.
"הוא אומר משהו שנחשב חתרני בזמן שנכתב הסיפור, ומדהים שב־2022 זה עדיין תקף. הוא בעצם מצהיר על זה שאנחנו צריכים להסתכל מחדש על מה שאנחנו מלמדים, על השליחה האוטומטית לצבא ולמלחמה באופן כללי. יש שם מבחינתי משהו עדכני מאוד, שכמעט לא הייתי צריכה לשנות כדי להביא את זה לזמנים של היום".
יצירה בלתי פוסקת
לדבריה, "בפגישה בביתו הייתי נרגשת מאוד, והרגשתי שגם הוא. הוא היה נורא חשוף כלפיי כשהוא דיבר על דברים שהוא נמצא בהם. הוא עמד בפני קריאה ראשונה בהבימה של מחזה חדש שכתב בשם 'המקדש השלישי', והוא אמר לי 'אני לא אספיק לראות את זה'. הוא הסתכל על דברים שהוא עושה ושכבר לא יעשה, אבל היה ברור שהוא נמצא עדיין בתהליך יצירתי. זה לא היה כמו מישהו שמדבר על משהו שכבר קרה. הוא היה בתוך הדבר הזה, והוא כן ביקש שאני אשאיר את הסיפור בפשטות שלו, מה שהסכמתי לו מייד כי זה סיפור מינימליסטי שלוחץ על כל הנקודות שיש לנו כמדינה, ולא צריך יותר מזה. הוא שמח שאמרתי לו שאני רוצה שגם כהצגה זה יהיה מינימליסטי. הרגשתי שהוא נדיב מאוד, הוא אמר לי 'זו היצירה שלך, יש לך יד חופשית'. הדבר היחיד שביקש שאשאיר זה את שם הסיפור, וחשבתי על זה שהוא צודק, כי זה מחזק עוד יותר את העובדה שהדברים לא השתנו מאז".
הספקת לשלוח לו גרסאות של העיבוד?
"לצערי לא הספקתי. את הטיוטה הראשונה סיימתי ביום שהוא נפטר. אני לא אדם רוחני כל כך, אבל הרגשתי צורך ללכת להלוויה שלו ולחפש בה סימן ממנו, גם לגבי העיבוד וגם לדעת שזה בסדר שאני עושה את זה, למרות שקיבלתי ממנו אישור והסכמה מראש. חיפשתי עוד משהו, מתוך המקום והדברים שיגידו עליו".
ומצאת?
"אני מרגישה שמצאתי חלקית, זה משהו שאני לא יכולה להסביר. אני צריכה עוד לשמור את זה אצלי, אבל אני מרגישה שהיה שם משהו, אות שקיבלתי. חזרתי משם עם הרבה שלווה".