שישי שלי: עם דביר בנדק

ספר לי על ימי שישי שלך.

"אני קם כמו תמיד בשעה 7 ואחרי עשר דקות מעיר את הבנות שלי, יולי (12) וגלי (7) לאט לאט, מכין סנדוויצ'ים ומתחיל את הפיזורים לבית הספר. יש לנו מסורת לעצור ולקנות מאפין, קפה ושוקו. לאחר הפיזור, בשמונה וחצי, אני ואשתי, עירית, נכנסים לאימון של שעה יחד עם המאמנת שלנו. אנחנו עושים את זה קבוע, ברזל, כבר שמונה שנים. יש ימים שאני בחזרה וישנם ימים שאני בהופעת צהריים. לעיתים אני מגיע לים וחותר על 'סאפ'. במהלך היום אני מנקה את הגינה ומשתדל גם לנקות את הרכב כמחווה לאבא שלי שהיה מנקה את רכבו כל יום".

אם אתה לא עובד בערב שבת, איך נראה מפגש משפחתי שלך?

"אם אני לא עובד, אנחנו בדרך כלל בחיק המשפחה הגרעינית שלנו, אני, עירית והבנות, יחד עם ההורים של עירית. לעיתים אנחנו נוסעים לאחותי שגרה ביישוב שלומית בצפון. היא מבשלת אוכל דומה לבישוליה של אמי, אראלה זכרה לברכה, ואני נהנה מזה. אנחנו אוכלים בין היתר דגים בתנור, אורז, שעועית ושניצלים. קצת כמו בסברי מרנן. כל אחד מספר דבר טוב ודבר רע שקרה לו השבוע. אם זה היה תלוי בי ובעירית, לא היינו אוכלים קינוח, אבל הבנות רוצות מתוק. לי הכי קריטי לסיים את הארוחה עם אספרסו ונגרוני עם חתיכת תפוז. אלכוהול עושה את החיים".

המשפחה חסרה לך בערבי שישי כשאתה על הבמה?

"אנחנו מקפידים שתהיה לנו ארוחת צהריים משפחתית משום שבערב, בדרך כלל, יש לי סטנד־אפ או הצגה. אם ההצגה בתל אביב, אנחנו הולכים כל המשפחה למסעדה, כך שאנחנו מספיקים גם את המשפחתיות. אם ההצגה רחוקה יותר, אנחנו לוקחים יחד צימר איפשהו. במהלך הקורונה קנינו קרוואן ואנחנו משתדלים לנצל אותו בשבתות".

שתף אותנו בחוויה מסוף השבוע שלך בילדות.

"אבא שלי, פרדי ז"ל, היה מעיר אותנו מוקדם ועד שמונה בבוקר היינו בכנרת. בארבע אחה"צ כבר ישנו באוטו בדרך חזרה. היינו נוסעים ברכב ללא מזגן, עם ונטילטור. אם לא היינו נוסעים לכנרת, היינו מגיעים לחוף הים של מפרץ חיפה. גדלתי בקריית ים, ושם הילדים הולכים לים מגיל מאוד מוקדם. המים היו חומים ועכורים. בתקופה הזו לא היתה מודעות לקרינת השמש, היינו חוזרים שרופים הביתה ולמחרת מתחילים להתקלף".