לכאורה מרכז התרבות בישראל נמצא בתל אביב, כך לפחות נדמה לרבים. אבל האמת היא שהסצנה התרבותית בירושלים עשירה ותוססת וכוללת תיאטרון, מופעי מוזיקה, פסטיבלים, תערוכות אמנות ואינספור יצירה. יום ירושלים, שחל היום, הוא זמן טוב להכיר את הסצנה הזאת.
"באופן כללי ירושלים היא עיר שמציעה אפשרויות משגעות ויוצאות דופן בחללים השונים שקיימים בה", אומר אודי בן משה, המנהל האמנותי של תיאטרון החאן הירושלמי. "העיר אפשרה לנו להעלות הצגות בלוקיישנים משוגעים שיש רק בה. את ההצגה 'תהילה' הוצאנו לשכונת ימין משה. טיילנו עם הקהל ברחובות - וזו היתה חוויה. העלינו את ההצגה 'חתונה בשעת מגיפה' בבית הנסן, שהיה בעבר בית חולים למצורעים. זה מקום עם רובד היסטורי עמוק. אנחנו מחפשים כל הזמן פרויקטים מיוחדים שהעיר הזאת מאפשרת בגלל ההיסטוריה שלה". לדבריו, סצנת התיאטרון בירושלים פורחת. "בשנים האחרונות יש בעיר עוד ועוד תיאטראות, ובהם האינקובטור ואספקלריא. הקהל הירושלמי סקרן ומחפש משהו משמעותי. כשאנחנו עושים הצגה ואחריה דיון או הרצאה, זה מייד מתמלא. "במשך שנים היה רוב מובהק של קהל חילוני, ואני חושב שהמגמה משתנה. אני רואה בקהל הרבה חובשי כיפות. אנחנו עושים עכשיו פרויקט חממה לכותבים ירושלמים. אני בקשר עם בית הספר לקולנוע 'מעלה', רוצה לתפוס את הבוגרים שלהם לפני שהם בורחים לטלוויזיה, ולהביא אותם לתיאטרון".
"האמנות מחברת"
אהרן פוירשטיין, מנהל הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בשבע השנים האחרונות, אומר כי "יש מהפכה בירושלים. במרכז העיר נבנה קמפוס אמנויות מטורף שמרכז מוסדות כמו בית הספר סם שפיגל, בית הספר לתיאטרון חזותי ובית הספר למוזיקה מהמזרח. האקדמיה בצלאל עוברת למרכז העיר, ויש גם את בית הספר לקולנוע 'מעלה' ואת בית ספר מוסררה. יש ריכוז של יצירה ושל יוצרים, וזה אחד הדברים שהכי מאפיינים את ירושלים. המון אנשים שרוצים להשמיע את הקול שלהם. העובדה שהקהל פה רבגוני - דתי וחילוני, ערבי ויהודי - מוסיפה מתח, ואמנות אוהבת מתח. אני אדם מרקע דתי, חובש כיפה, אבל מעולם לא היתה אצלנו צנזורה, גם כשהעלינו מחזות מאוד אינטנסיביים. הירושלמים יותר טולרנטיים אחד לשני, וזה משהו שמאפיין את העיר ואת הסצנה התרבותית בה. הם יודעים לחיות זה לצד זה ולהכיל את המורכבות".
לדברי גבי המבורג פימה, אוצרת ומנהלת מחלקת האמנות בגן הבוטני גבעת רם, "קורים בירושלים המון דברים. חלקם התחילו בסצנה מחתרתית, מתחת לרדאר. למשל, מקום כמו 'מעמותה', מרכז לאמנות ולמחקר שהתחיל כפעולה שולית והגיע למרכז השיח של האמנות בארץ; יש מיזם כמו 'סטודיו משלך', שהתחיל מאמניות דתיות; יש את בית הנסן, שפונה לקהילה של מעצבים ואמנים; יש את מרכז ענאנה, מרכז לאמנות עכשווית, טבע ומחקר בעין יעל; יש את 'Feel Beit', מקום בטיילת ארמון הנציב שמציע אמנות פלסטית עכשווית, פרפורמנס, הופעות מוזיקה ומסיבות, שבעצם מחברים בין התושבים הערבים ליהודים. בזכות המרקם האנושי המיוחד בעיר אמונות שונות ומגזרים שונים נפגשים דרך האמנות. היא הופכת להיות אמצעי לחיבור הזה".
"משהו חד־פעמי"
הדס ונונו היא המנהלת האמנותית והמפיקה של פסטיבל הג'אז הבינלאומי, שמתקיים מדי שנה בירושלים. לדבריה, "יש בירושלים עשייה מוזיקלית מאוד מעניינת ומקורית. בשונה מהיצירה התל־אביבית, שמאוד מושפעת ממגמות בעולם, בירושלים זה בעיקר בא מלמטה, מהחיבור עם האנשים ועם המקום. אולי חסרים בירושלים מקומות להופיע בהם ביחס לתל אביב, אבל המקומות שיש מייצרים סביבם קהילה חזקה. למשל, 'המזקקה', מועדון הופעות שהתחיל כמערה עם במה והיום ממש מחזיק את הסצנה האלטרנטיבית הירושלמית, עם אולפן הקלטות וחדר חזרות.
הרבה מוזיקאים מעולם הרוק והאלקטרוני עוברים שם. "יש כמובן את 'הצוללת', אחד המקומות הכי ותיקים, שחוגג השנה 30 שנה. זה מועדון הופעות, שהיום הוא ממש מוסד חינוכי עם מגמת מוזיקה. יש בו פרויקטים להרכבים צעירים של בני נוער, קורסים של סאונד, וכמובן הופעות בכל ערב". לדברי ונונו, ההערכה מגיעה גם לעיריית ירושלים. "העירייה מארגנת הרבה מאוד אירועים, גם אירועי חינם", היא אומרת, "יש תרבות עירונית שמאוד מאפיינת את העיר: מסיבות רחוב, פסטיבלים. מה שכן, את הסצנה התרבותית פה צריך להכיר. זה לא משהו שמוכר לכל אחד. כשאתה מכיר, אתה מבין שמה שקורה פה הוא חד־פעמי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו