"זה היה קשה": האמת מאחורי המהפכה הגדולה של רשת גימל

הוא היה שליש מההרכב "הופה היי" לצד יגאל בשן ואבי דור, גידל דורות של ילדים והופיע בקדם־אירוויזיון, בפסטיגל ובהצגות - אבל ב־30 השנים האחרונות אהרון פררה הוא בעיקר האיש מאחורי המיקרופון באולפני כאן גימל, זה שמתווך לכם, המאזינים והמאזינות, את כל מה שקורה ומעניין במוזיקה הישראלית.

לרגל חגיגות 50 שנים להקמתה של רשת גימל, שלימים הפכה לכאן גימל, בתחנה יצאו במבצע שידורים חגיגי שבו יחזירו לשידור שדרנים מיתולוגיים, תוכניות אהובות ואותות בלתי נשכחים - ואפילו רצועת מוזיקה לועזית, כפי ששידרה גימל בשנות ה־70, ה־80 וה־90, עד שהפכה ל"בית של המוזיקה הישראלית".

שיא חגיגות ה־50 לגימל יהיה ביום חמישי הקרוב, במרתון שידורים מיוחד שיפגיש באולפן את השדרנים המזוהים ביותר עם התחנה מכל הזמנים, יחד עם מגישי התחנה העכשוויים.

עם העוגנים ששרדו את המעברים ואת השינויים במהלך השנים כאי של יציבות, ניתן למנות גם את רצועת המוזיקה היומית של אהרון פררה (בכל יום בשעות 13:00-9:00), שהפך לאחד המגישים המזוהים עם התחנה.

"התחלתי ב־1996. עוד הספקתי לשדר שנה של לועזי, ואז התחנה עברה למוזיקה ישראלית בלבד, אז אני סוגר 30 שנים בתחנה", הוא מספר בראיון ל"ישראל היום".

איך היה המעבר למוזיקה ישראלית?

"כשהוקמה, רשת גימל היתה מה שהיה ערוץ 2 בזמנו - 100% האזנה. זה היה היסטרי. תוכניות ששודרו מכל מיני מקומות בארץ, שעשועונים עם פרסים. היה אטרף שקשה להבין היום. ברדיו השתתפו מיטב הבדרנים והכוכבים, ששידרו מכל מיני מקומות תוכניות מיוחדות.

"אבל במשך הזמן התחילו לקום תחנות אזוריות, ואחרי שהיו במשך שנים רק גלי צה"ל, רשת ב' ורשת גימל, התחנות האזוריות התחילו לנגוס בהן. 103 לקחו קצת, רדיו ירושלים ורדיו תל אביב לקחו קצת, ורשת גימל התחילה לרדת בנתוני ההאזנה, וגם כבר לא היתה מיוחדת.

"ביום בהיר אחד החליט המנהל לאפיין אותה. חשבו שאין מסביב תחנה שמפרגנת רק למוזיקה ישראלית, ובן־לילה הפכו אותה לכזאת. הנתונים קפצו מ־8% ל־22% - כמעט פי שלושה. מאז כבר שנים היא יציבה על 16%-15%.

"לנו השדרנים המהלך הזה היה קשה, כי שידרנו דברים מהעולם, ופתאום היינו במין סד מסוים. אבל לימים זה הוכח כטוב ונכון, ודבר שעד היום עובד מאוד חזק".

רבות דובר בשלוש השנים האחרונות על המקום שהמוזיקה תפסה בחיינו כנחמה וכמקום מעודד. עד כמה הרגשת את זה באולפן?

"מרגישים את זה גם בתגובות. מטבע הדברים, כשיש מלחמה, בשבוע הראשון אנשים מקשיבים בעיקר לחדשות. כל הזמן באקטואליה. אבל בשלב מסוים יש מין עומס נפשי. לא כי זה לא חשוב, אלא פשוט כי מרגישים תעוקה נפשית גדולה וחייבים קצת אוורור - בין שנוסעים ברכב ומקשיבים לרדיו בדרך ובין שיושבים על המחשב במשרד.

"אי אפשר בכל שעה חדשות. אנשים רוצים לברוח. כל הזמן יש סביבם חדשות, אקטואליה. המון ברחו אלינו כדי למצוא מפלט. כשאני פותח מיקרופון, אני חייב להיות מותאם. כשהם שומעים על ידיעות קשות בחדשות - הם לא יכולים לשמוע שירים שמחים, קצב, דיסקו, שירי רחבה. אני צריך להתאים את עצמי למצב.

"מצד אחד, אני לא משמיע שירים שמחים כשמדווחים על פצועים והרוגים, ומנגד, אני לא יכול להשמיע שירים שיכניסו לעוד דיכאון. אני חייב כל הזמן למצוא את האמצע, את הנכון, את המתאים, להיות רגיש. זה היה חלק מהתפקיד שלנו".

"לא התנתקתי מהבמה"

כמי שמשדר מוזיקה ישראלית כבר 30 שנה, איך אתה רואה את השינוי שעובר על המוזיקה הזאת? קשה להשוות את הלהיטים של היום לקלאסיקות של פעם.

"מה שהכי משקף את הכתיבה היום זה שלפני עשרות שנים היה ברור שיש זמר מבצע, יש כותב ויש מלחין, ולפעמים אמן היה גם מבצע וגם מלחין. היו כותבים שפנו אליהם כדי לקבל טקסטים עם משמעות.

"היום יש תגמול לא רע לזמרים אם הם מעורבים בלחן ובמילים, וזה מבורך, אבל נוצרת חשיבה של 'אני אלחין ואבצע והתמלוגים ילכו אלי'. השיר עולה לרשתות, ואז נוצר מצב שכולם כותבים, כולם מלחינים.

"במבט לאחור, השתנו העיבודים האלקטרוניים הממוחשבים, שנעשים היום בקלות במחשב. הכל נגיש, מהיר. האם השירים שנכתבו היום יישארו עוד 30 שנה? הזמן יגלה".

בתור מי שהתחיל על הבמות, וגם היה כוכב ילדים גדול, אתה לא מתגעגע?

"זה לא חסר לי, כי יש לי מופע עם שירים וסיפורים מהחצר הירושלמית. אני מספר על הבית שלי, משתף בחוויות מהעבודה שלי עם יגאל בשן, שר שירים שלו ושל עוזי חיטמן. אז לא התנתקתי מהבמה, פשוט זה חתך גילים אחר".