איוון פולק הוא העורך הראשי של עיתון היוצא לאור מדי שבוע בגטו טרזין שבצ'כיה, ושמו "קמרד", עיתון שמסייע לו ולחבריו להתמודד עם שגרת החיים הקשה והאכזרית בגטו.
איוון הוא גם גיבור הספר "רגע לפני שסוגרים עיתון" (הוצאת בית טרזין), שכתבה מאיה פולק, אשר זכה לעיבוד לבמה בהצגה "המשך יבוא" במסגרת פסטיבל סוליקו לשניים של תיאטרון השעה הישראלי.
כעת מקבל הספר חיים חדשים במדיום נוסף, סדרת הסכתים ייחודית בת חמישה פרקים ליום השואה, לילדים, לנוער ולכל המשפחה, העוסקת בנערים בגטו טרזין. הסדרה עלתה בכאן הסכתים בהגשת יובל מלחי (כתיבה: עדי הררי, עריכה: שירה קדרי־עובדיה).
עבור מלחי, שכבר שנים מתווך לדור הצעיר אירועים היסטוריים במגוון הסכתים - ובהם גם "היסטוריה לילדים" המצליח - זהו עוד מסע אל נפש הדור הצעיר, שגם בעידן הטיקטוק יודע להתרכז כשמספרים לו סיפור נכון.
"התחלנו עם 'היסטוריה לילדים' לפני תשע שנים, וזה רץ עד היום. לא מזמן הייתי באזור הכנרת, אספתי לטרמפ כמה נערים ונערות, התחלנו לדבר וכשהם הבינו מי אני הם אמרו לי 'גדלנו עליך', וזה היה לי הכי מוזר בעולם. מה אני - 'רגע ודודלי'?" צוחק מלחי בראיון ל"ישראל היום".
"האמת היא שזה מדהים. ההשפעה של הפודקאסט הזה מאוד נרחבת. יש ילדים שמתקשים בבית הספר, וההורים שלהם כותבים לי שזה פתח להם המון הזדמנויות, הילדים לומדים פתאום בצורה אחרת. יש הורים שמספרים שזה עוזר להרדים את הילדים בלילה. אתה לא יכול לדעת לאן זה יגיע. כמות ההורדות, 2.5 מיליון בשנה, מדהימה. ילדים שומעים את זה גם עם ההורים בנסיעות, ובמקום לשמוע תוכן מתיילד, זה פודקאסט שכל המשפחה יכולה לשמוע יחד.
"יש לי עוד תשעה פודקאסטים שונים לילדים, והפודקאסט הזה הגיע כששירה קדרי־עובדיה פנתה אלי בבקשה לקריין ולעבור על הפרקים, לראות שהפורמט מתאים. עדי הררי לקחה את הספר של מאיה פולק ועיבדה אותו לפרקי פודקאסט, והתחלנו לעבוד. מובן שנרתמתי למשימה. לפני כמה שנים העלינו ב'היסטוריה לילדים' פרקים ושמם 'הייתי ילד בשואה', וניסינו לספר על השואה בלי הזוועות והאימה - בעיקר מה זה להיות ילד שבורח, דברים שמתאימים לילדים, בקול של ילד שקל יותר להתחבר אליו".
ספר לי על הפודקאסט הזה.
"לא רציתי לקרוא את כל הסיפור מההתחלה ועד הסוף, כי יש משהו מאוד יפה בלגלות סיפור תוך כדי שהוא מתגלגל. התחלתי לקריין את הפרק הראשון, גיליתי מה קורה, ובפרק השני כבר הייתי במתח בעצמי. בסוף הפרק החמישי מגלים מה קרה לכל הגיבורים.
"לי זה היה מאוד אמוציונלי, נחנקתי כמה פעמים במהלך ההקלטות. תוך כדי הסיפור אתה מדמיין מה קורה לאנשים וזה מלווה אותך בקריינות. זה לא סתם לקריין, יש שם משהו הרבה יותר עמוק, וזה מאוד מותאם לילדים. זה מספר על הנערים שרוצים להוציא עיתון בגטו, אבל אין להם דברים בסיסיים כמו נייר, צבעים או עפרונות, על החוויות שלהם ואיך הם בכל זאת מסתדרים".
"הילדים מסתקרנים"
איך מעבירים לדור הצעיר, שחשוף לכל כך הרבה מידע ברשת, סיפור שמתרחק מהזוועות?
"מתמקדים במה שמעניין ילדים. למשל, מריבות בין ילדים, או כשילד מגיע למקום חדש ולא מוכר - כמו תלמיד חדש בכיתה. ככה מתחיל הפודקאסט: מגיע ילד חדש, ולאט־לאט אנחנו לומדים שיש להם רצונות אבל אין להם יכולת לממש אותם.
"זה מתחבר לילדים שרוצים לעשות משהו אבל לא תמיד יכולים. עצם העובדה שמספרים שאין להם אפשרות לצאת, שאין נעליים או שמיכה ושקר בלילה, שהם רעבים, אלה דברים שמספיקים כדי לחשוף ילדים, לפחות בהתחלה, למשמעות האירוע הזה.
"מאוחר יותר, כשהם יגדלו, הם ייחשפו לעוד דברים. בשלב הראשון מספיק לדמיין מה זה להיות רעב כל הזמן, להתקלח פעם בשבוע, להיות בקור עם שמיכה דקה. לתת להם הכל בבת־אחת זה יותר מדי. גם היום הם עוברים יותר מדי, מהקורונה דרך 7 באוקטובר והמלחמות. עברנו שנים קשות, ועכשיו צריך להיות מוכנים לשנים טובות יותר".
דור הטיקטוק נחשב כזה שמתקשה להתרכז, איך מושכים אותו לנושאים כמו השואה?
"יש בזה אתגר, ואם מצליחים הסיפוק כפול. מחקרים הראו שילדים שמקשיבים לפודקאסטים ולסיפורים מפעילים אותם אזורים במוח שפועלים בזמן קריאת ספר. הדמיון עובד. אצל ילדים שמגיעים לכיתה א' אחרי ששמעו הרבה סיפורים, אזורי הקריאה והכתיבה מפותחים יותר.
"אנחנו פשוט מספרים סיפור. וסיפור טוב מייד לוקח אותך איתו. הילדים מסתקרנים ורוצים לדעת איך זה ייגמר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו