את האלבום הרביעי והחדש שלו, "מזרח פרוע", הנחית הראפר טונה בהפתעה ביום שישי האחרון, ללא כל הכנה מוקדמת. כיף לפעמים לקבל יצירה ללא מסע פרסום אגרסיבי, אבל במקרה של איתי זבולון - נראה שהחיים, משבר הקורונה ודעותיו המוצקות בנושא, עושים את עבודת ההכנה והקידום לאלבום טוב יותר מכל קמפיין יחצני.
קשה לא להתייחס ל"מזרח פרוע" כאל אלבום קורונה. לצד תמה ברורה של פיכחון מעולם הבילויים והזוהר של תל אביב, שקיימת באלבום לאורך רוב השירים (במיוחד "אחד לסבתא" המצוין, והדואט עם פאר טסי "קריוקי"), ולצד מנת הניים-דרופינג שהייתם מצפים לה מאלבום של מוזיקאי ששדרג את המושג לכדי אמנות בסינגל הפריצה שלו - עניין הקורונה, או ליתר דיוק הגבלות הקורונה, בא לידי ביטוי בלא מעט קטעים.
מי שעוקב אחרי זבולון ברשתות החברתיות יודע שיש לו לא מעט להגיד בנושא. הוא יוצא נגד העמדה שמחייבת אזרחים להתחסן, בטענה שמדובר בשלילת זכויות האזרח. זאת עמדה שלרבים בישראל קשה מאוד לקבל, מה שנתפס אצל טונה כסתימת פיות. את הזעם והכעס שלו על זה הוא מנתב למה שאפשר להגדיר כאלבום הלוחמני והכועס ביותר שלו.
אם אתם מחפשים באלבום נחמה בדמות "גם זה יעבור", זה לא המקרה. ב"הטוב, הרע ואחותך", שיתוף הפעולה המוצלח שלו עם שלום חנוך, הוא יורה חיצי ביקורת על ההתנהלות של העולם, ושל המדינה בפרט, מאז הסגרים הראשונים.
"הנה מגישה, יפה אמרה 'זו מגיפה קשה', והופ! אתה נתקעת שם בעדשה", הוא שר ב"יודעת לסובב", ומוסיף שורות כמו "מערבבים אותי עם שניים סוכר, עד שכמעט והשתכנעתי שכפייה זה מוכר".
שיר הנושא המצוין של האלבום כבר עוסק בדבר באופן מפורש. "שכנים שלי חושבים שזה אני נגדם, ומה אני אגיד? שזה בריא לגמרי", הוא שר בו. "עיתונאים, נרדמתם. אפילו לא תוהים או שואלים לאן זה. לא מראים את כל החלקים של הפאזל".
מה עוד יש באלבום? חיבור חביב עם אושיק לוי וטדי נגוסה ב"שובו של מרדכי", אירוח אוריינטלי של דודו טסה, והיפ-הופ תעופה עצמית קלאסי וכיפי ב"שימי תבורי". אבל אלה לא משנים את העובדה שיותר מכל - זה אלבום מחאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו