עילי בוטנר מספר על ההתמודדות של אחיו פגוע הנפש

מחר (שלישי) תתקיים בזאפה מידטאון תל אביב ועידת החוסן הנפשי של ישראל תחת השם "חשבון נפש". החל מ־9:00 ועד 16:00 יתקיימו פאנלים שיעסקו בנושא השחיקה ההולכת וגדלה בחוסן הנפשי של מתבגרים בהתמודדות עם מצוקות, חרדות, בידוד חברתי ודיכאון. בוועידה יישאו דברים שר הבריאות ניצן הורוביץ, שר התרבות והספורט חילי טרופר, הג'ודוקא פיטר פלצ'יק ועוד.
לרגל הוועידה כתב המוזיקאי עילי בוטנר טור מרגש על אחיו הבכור, פגוע נפש שחי בהוסטל שיקומי:

"הייתי בן 16 כשיצאתי מהקיבוץ שלי, עין כרמל, לחכות לאוטובוס שייקח אותי לבית החולים. 'עופר מאושפז במצב קשה', הודיעה לי אמא. עופר הוא אחי הבכור והאהוב, גדול ממני רק בשש שנים, אבל לפעמים רחוק ממני מרחק שנות אור.

"בזמן שחיכיתי לאוטובוס שיבוא, כדי שאוכל סוף-סוף להגיע לאחי בבית החולים, הלב שלי פעם בעוצמה ובראש רצו מחשבות כואבות וקשות. עופר היה כל מה ששאפתי להיות: מוזיקאי שמתופף בכישרון-על את השירים של מאיר בנאי, צ'רמר שכובש את לב הבנות, חתיך שדיבר אנגלית כמו בסרטים. עופר כזה. ואם עד לאותו יום הייתי כל כך גאה להיות האח של עופר, לעמוד קצת בצלו, עכשיו, עם האשפוז שלו, הצל שלו הפך גדול ושחור ולא מוכר, ובתוכי נולדו השורות: 'אתה לבן, אני שחור. אני חשוך, אתה באור...' (מתוך השיר 'שווים').

"קפיצה בזמן. עופר חוזר הביתה. אולי רק לביקור, אולי לתקופה קצרה. לא זוכר. או שאולי הדחקתי. החתיך שהתהלך בשבילי הקיבוץ בביטחון ובשלווה, הבחור הצעיר מלא החלומות והתוכניות - כבר לא מחייך אל מתנדבות, כבר לא מיישיר מבט, כבר לא מסתובב לעת ערב בקיבוץ. ואני תוהה אם יום אחד הוא יחזור, העופר ההוא, אם יום אחד נחזור וננגן ביחד, אם כמו כל אח גדול הוא יהיה שם כשאזדקק לו, אם נהפוך שווים. ועוד שורה נכתבת: 'ואולי יבוא יום ונהפוך שווים. אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים...'

"ואולי. אבל ההבנה ש'אולי לא' מחלחלת ופוצעת אותי מבפנים. ולא רק אותי. את אחי הצעיר יותם, את אמא, את החברים. כי אולי לא.

"קפיצה בזמן. השנים עברו, אני גדל ומתבגר. משאיר מאחוריי את הקיבוץ, אבל לא את אחי. כותב ומלחין שירים ומחליט לחזור לאותו יום עם אותה בשורה באותה תחנת אוטובוס. ובשטף שאני לא יכול לעצור, אני משלים את המילים של השיר 'שווים'. ומול האותיות השחורות על הדף הלבן אני קופא. אולי זה חושפני מדי? אולי זה פוצע מדי?

"'עופר, כתבתי עליך שיר', אני אומר לו, ובעיניים שלו אני רואה ניצוץ שנדלק. 'שיר עליך ועליי', והוא מקשיב. אני שר לו אותו, ולא מוצא בעצמי את הכוח להביט בו. כשהשיר מסתיים ובינינו יש שתיקה, אני שואל בקול חלש: 'זה בסדר אם אנשים ישמעו את השיר הזה?' הוא מחייך אליי את חיוך העופר החדש־ישן שלו, ואומר שכן. שהוא ישמח. שהוא רוצה שאנשים יידעו. והנה, אני שוב גאה באח שלי. כמו פעם. כמו מזמן.

"בכל פעם כשכיתה כלשהי שרה את 'שווים', כשמשמיעים אותו בתוכניות טלוויזיה או במופעי סיום שנה - אני אסיר תודה. אני מודה על כך שהמסר ממשיך להתגלגל, אני מודה על הסובלנות שנלמדת דרך השירים, ואני מודה על אח שלי, עופר".