אלבום לסוף העולם: קורונה על פי דיימון אלברן

מי שעוקב אחר הקריירה שלדיימון אלברןב־30 שנות פעילותו, יודע שיש לו כמה מצבים. הראשון, ואולי המוכר והפופולרי ביותר, הוא זה שבו הוא מתפקד כסולנה של להקתבלר, הרכב הבריטפופ האגדי שלו, שאיתו הוא חתום על קלאסיקות ניינטיז מרקידות כמו "Girls and Boys", מכסחות כמו "Beetlebum" או מלודיות ויפהפיות מסוג "The Universal".

בהמשך מגיע אלברן של הגורילז, הרכב ההיפ־הופ המאויר והמהפכני שלו, שאותו הקים עם מות עידן רוק הגיטרות הבריטי וההבנה שהעתיד נמצא בביטים. מבחינה זו, אלברן נמנה עם חלוצי הרוקרים שעשו את ההסבה לעידן מלכות המפיק, ויחד עם הגורילז שחרר כמה מקטעי הטריפ־הופ והטראקים האלקטרוניים הטובים בפופ של העשורים האחרונים.

לצד שני אלה מתקיים גם אלברן המופנם. זה שקצת יותר קשה להמונים להתחבר אליו, מייצר משמעותית פחות להיטים ולא זקוק לאישור מסחרי כדי לעשות מה שבראש שלו. וזה בדיוק הדיימון של "The Nearer the Fountain, More Pure the Stream Flows", אלבום הסולו החדש של המוזיקאי האנגלי.

פרויקט הסולו השני של אלברן היה מתוכנן להיות קטע מתוזמר, בהשראת נופיה של איסלנד. אבל אז הקורונה טפחה על פניו, והוא החליט להפוך את העסק לאלבום אווירתי שלם. המילה "אווירתי" קריטית להבנת היצירה, שמרגישה מלנכולית יותר מכל דבר שהקליט בעבר. שיר הנושא הפותח מתווה את האופי של כל האלבום: עצב מהורהר, סיגור רוס פוגשים את הקול של בלר.

יש רגעים קצביים יותר, כמו "Royal Morning Blue", הקטע האינסטרומנטלי "Combustion" ו־"Polaris" המהפנט, אבל גם הם מסתיימים לרוב בנגינת פסנתר מעורפלת ובצלילים ארטיסטיים. תחושת הסגר שורה על האלבום, וכמוה גם רוחו של טוני אלן, חברו ושותפו של דיימון שמת בשנה שעברה, שאלברן שר לו: "להתאבל עליך זה חסר תועלת, אבל מי שולט באבל?".

אם אתם מחפשים מוזיקה לרקוד לצליליה, לא הגעתם למקום הנכון. זהו ללא ספק אלבום לשעת לילה מאוחרת, או לסוף העולם.