אז מה אם לנה דל ריי מוזרה? יש לה שירים נהדרים

יש שיגידו שזו בחירה משונה של לנה דל ריי לפתוח את אלבומה החדש, "Blue Banisters", דווקא עם השיר "Text Book". מתוך 15 שירים חדשים, שרובם מוצלחים ומעניינים יותר, הזמרת בת ה־36 בחרה בשיר לא זכיר במיוחד לפתוח את הפרק החדש בקריירה שלה.

זו לא הבחירה התמוהה הראשונה שלה בכל הנוגע לאלבומה החדש. ממש כמו טיילור סוויפט בשנה שעברה, גם עבור דל ריי מדובר באלבום שני במספר בשנה קלנדרית אחת, אחרי "Chemtrails Over the Country Club", שיצא לפני חמישה חודשים. אבל לסוויפט לפחות היה אז את תירוץ הקורונה, הסגרים ושינוי התדמית המוזיקלית.

גם האופן שבו הכריזה דל ריי לראשונה על האלבום החדש, יממה בלבד לאחר שהוציאה את האחרון, והדחיות המרובות של יציאתו (במקור היה אמור האלבום לצאת ביוני, ואז הוזז ליולי ושוב נדחה לאוקטובר), נתנו תחושה של תעלול יחצני או התמוטטות עצבים סטייל קניה ווסט. גם ההתנהלות של הזמרת ברשתות החברתיות לא נראתה מחושבת או בריאה מדי, ולכך התווסף סכסוך חצי־מתוקשר בין דל ריי לבין לורד (דל ריי טענה כי לורד גנבה ממנה שיר). כל אלה מעידים כי הזמרת האמריקנית לא ממהרת לפעול לפי הכללים או להתחשב בציפיות של מישהו ממנה.

האלבום החדש שלה הוא עוד מהמוכר, ממש כמו ספר החוקים שבכותרת שיר הפתיחה. שירים נהדרים וקולנועיים במהותם, כמו "Violets for Roses", שיר הנושא, "Nectar of the Gods" וכמובן "Arcadia", יחד עם האלמנטים המוכרים של דל ריי שהם מכילים (אמריקה, אופל, קסם טרגי וציטוטים משירים של אחרות), מזכירים לנו שוב למה, לטוב או לרע, לנה דל ריי היא עוף מוזר ויפהפה בנוף הדקלים הדקים של לוס אנג'לס.

היא באמת לא חייבת כלום לאף אחד. בעולם שמכיל פחות מוזיקאים גדולים ויותר מבצעים נהדרים אך נטולי אופי, דל ריי ממשיכה להתבלט כפרסונה מהסוג שהופך לאגדה. גדולה שמגיעה בדרך כלל עם אקסצנטריות ואי־הפנמה של חוקים חברתיים, שנראה שמוחלים היום על כולם.