ליטל ביג: "הופענו אצלכם פעמיים וזה גן עדן"

עבור ישראלים רבים, שיתוף הפעולה בין נטע ברזילי לליטל ביג בשיר "Moustache" היה הפעם הראשונה שהם התוודעו להרכב הרוסי הצבעוני. אבל מביני דבר ועניין סימנו כבר מזמן את קולקטיב המוזיקאים והאמנים הזה (שהוא הרבה יותר מרק להקה) כאחת התופעות המקוריות והמעניינות בפופ העולמי.

הלהקה מסיינט פטרסבורג משלבת בין מוזיקה מידבקת וטקסטים מטופשים, מלחימה יחד סגנונות כמו פופ, דאב-סטאפ, טכנו ולפעמים גם מטאל, ומציגה את מרכולתה האמנותית בקליפים מעוצבים ומסוגננים להפליא, מלאי אימאג'ים שקשה להישאר אדישים אליהם. כמצופה מלהקה כל כך נטולת רסן, הם גם משחילים מתחת לכל הטירוף גם מסרים חתרניים וביקורת חברתית נוקבת.

מה שהתחיל כבדיחת 1 באפריל ב-2013 הפך תוך מספר שנים לתופעת ענק. אקט תרבותי על פניו שטותניקי (אבל בפועל - מושקע מאוד מוזיקלית וויזואלית), שזוכה לפופולריות עצומה באירופה. גם בישראל הם כבר ביקרו (הפעם האחרונה הייתה ב-2019, רגע לפני תחילת משבר הקורונה), ואפילו מתכננים לבקר שוב. כשהעולם באמת יחזור לעצמו.

"הופענו בישראל פעמיים וזה גן עדן אצלכם", אומר סולן ומנהיג ליטל ביג, איליה פרוסיקין. "היינו בתל אביב והיא מדהימה. האנשים, מזג האוויר, החופים. אנחנו ממש רוצים לחזור. ברגע שהמגפה תסתיים נחזור וניתן לכם הופעה מדהימה".

משפחת ליטל ביג המורחבת כוללת גם את אורגונייט, הרכב ישראלי. יחד עם נטע יוצא שיש לכם חיבור מעניין עם מוזיקאים ישראלים.

"אני לא חושב שזה עניין של לאום. כל האמנים בעולם מאוחדים על ידי הטירוף הזה. חיבור משוגע בין סטייל, מוזיקה, קליפים, צילום וכו'. אנחנו חושבים שלאמנים אין באמת לאומיות. אנחנו מכנים אותם 'האובססיביים' וכולנו חלק מאותה משפחה מאובססת".

איך נולד "Moustache" ושיתוף הפעולה עם נטע? הכרתם את היצירה שלה לפני כן?

"פגשנו את נטע בפעם הראשונה במהלך פסטיבל 'אטלס' בקייב ומאז המשכנו לדבר איתה באינסטגרם. נטע ממש אוהבת את המוזיקה שלנו וגם אנחנו אוהבים את שלה, כי השירים שלה פנומנליים והיכולות הווקאליות שלה מטורפות. אז כשהמפיק שלנו הציג בפנינו את את הדמו האינסטרומנטלי של השיר, מיד שלחנו אותו לנטע והיא מהר כתבה את המילים וגם הגתה את הקונספט שלו".

כשמסתכלים על קליפים של ברזילי, בסגנון "באסה סבבה" או "ננה בננה", קשה שלא לאתר את ההשפעות האמנותיות של ליטל ביג על המוזיקאית הישראלית. היא עצמה סיפרה בראיון ל"ישראל היום" שמדובר בחבורת מוזיקאים, מעצבים וארט דיירקטורים שהיא חלמה לעבוד איתם ואשר היוו לה השראה. מבחינה הזו, החיבור בין נטע ללהקה הרוסית כמעט מתבקש. וממש כמוה, גם הם היו אמורים לייצג את המדינה שלהם בתחרות האירוויזיון ב-2020. אבל לפנדמיה כלשהי היו כוונות אחרות, ובשנה שלאחר מכן  איליה וחבריו ויתרו על הכבוד - בעיקר כי הרגישו שהם לא זקוקים לעוד חשיפה, וכדי לתת לאחרים את האפשרות לפרוץ בגדול. "המון אנשים טענו שהתמסחרנו ונהיינו מיינסטרים כי אנחנו הולכים לאירוויזיון, אבל זה לא קרה בסוף. אז היי, הייטרים. אנחנו עדיין פאנק!", צוחק פרוסיקין.

באותה מידה שהשירים שלכם קליטים, אתם ידועים בזכות הקליפים המאוד מובחנים שלכם. האמנות שלכם בהכרח היא שילוב של סאונד וויזואליה?

"המוזיקה שלנו היברידית, היא לא יכולה להיות תחומה לז'אנר. אנחנו עושים פאנק, פופ, רוק, רייב, מטאל, כל מה שתרצה. רצינו להקליט שיר מטאל, אז הוצאנו את 'We are Little Big'. רצינו לעשות שיר פופ, אז שחררנו את 'Moustache' עם נטע. כנ"ל לגבי קליפים. השירים והקליפים שלנו הם ישות אחת. אי אפשר לצפות בקליפים שלנו מבלי להקשיב למוזיקה, או להאזין למוזיקה שלנו מבלי לצפות בווידאו. וזה בגלל שהדמויות שאנחנו יוצרים בשירים מובאות לחיים בקליפים".

כמה מהחומרים המוקדמים שלכם, כמו "בכל יום אני שותה" ו"מרוסיה באהבה" נחשבים אפלים וביקורתיים יותר. מה גרם לכם לעשות את המעבר לתוכן שנקרא לו "חברותי" יותר?

"למען האמת אף פעם לא יצרנו תוכן חברותי לכל המשפחה, פשוט בשלב מסוים הבנו שהייתה כאן יותר מדי אנרגיה שלילית. אז התחלנו להביא את כל הרעיונות האפלים שלנו להתהוות על ידי קומדיה, כי זה היה קשה עבורנו לייצר את החומרים האפלים האלה שאתה מדבר עליהם.

"המסרים שלנו עדיין דארקיים, מה שהשתנה זה האופן בו אנחנו מתקשרים אותם. למשל, 'Skibidi' שהפך פופולרי ושאנשים חושבים שהוא מיועד לילדים.הוא לא. הקליפ והשיר עוסקים באדם שהוא כמעט אלכוהוליסט, והוא הולך הביתה לשכב עם אישתו ואחרי זה נכנס לקטטה. זה לא סיפור לילדים, אבל בגלל שהכל בקליפ כל כך בהיר, נוצץ וצבעוני, ילדים לא יכולים לראות את המסר האמיתי מאחורי זה. למען האמת, גם לא מעט מבוגרים לא מבחינים בו".

זו לא הפעם היחידה שלא הבינו לגמרי את מה שאתם מנסים להגיד.

"ברוסיה, כשהוצאנו את הסינגל הראשון שלנו 'Everyday I'm Drinking', המון אנשים האשימו אותנו ברוסופוביה, שנאת רוסים. בסך הכל צחקנו על סטריאוטיפים שקיימים מסביב לעולם. כל הבללייקות (כלי מיתר רוסי מסורתי. ע.פ), המטריושקות, הדובים וכו'. פשוט צחקנו על זה. זה היה מוזר שאנשים כעסו עלינו, מפני שהסטריאוטיפים הללו אינם נכונים. אבל בהמשך אנשים הבינו שבסך הכל צחקנו על הסטריאוטיפים הללו, ומשם הכל השתנה. אנחנו לא רוצים להעליב אנשים, לפגוע או לעצבן אותם.

"אנחנו רק צוחקים על הסטריאוטיפים, לא מנסים להוכיח משהו למישהו. אם אדם כלשהו לא אוהב את רוסיה, לא תוכל להוכיח לו שהוא שוגה. אם אדם לא אוהב את אמריקה, לא תצליח לגרום לו להבין שהוא טועה. הדבר היחיד שיכול לשנות את דעתו של אדם זה להגיע באופן פיזי למדינה שהוא לא אוהב ולראות בעצמו אם הוא אוהב את המקום או לא".

 מה הדבר שלדעתכם אנשים הכי לא מבינים לגבי רוסיה והעם הרוסי?

"אני חושב שרוסים הם מאוד חביבים ורחומים. יש תפיסה לגבי 'נשמה רוסית'. זה קונספט מורכב קצת להבנה, ורק רוסים מבינים אותו".