התבגרה ונרגעה, וזה לא בהכרח רע: לורד באלבום חדש

עם כמות הלחץ שהיתה עליה בשנים האחרונות, לא פלא שלורד קצת הלכה לאיבוד בדרך לאלבום החדש שלה. זה לא קל להפוך לסנסצייה עולמית כבר בגיל 16, לזכות לכינוי "קול של דור" עוד לפני שסיימת תיכון, ולהיות מסומנת על ידי אמני-על כמי שהגדירה מחדש את הפופ האלטרנטיבי.

לעזאזל, ב-2014 היא נבחרה על ידי חברי להקת נירוונה הנותרים להחליף את קורט קוביין בהופעה שלהם בהיכל התהילה של הרוקנרול. אם זה לא לחץ אטומי להיות נתון בו - אז רק אלוהים יודע מה כן. תוסיפו לזה את העובדה ש"Melodrama", האלבום האחרון שלה מלפני ארבע שנים, לא נחשב להצלחה מסחרית גדולה מדי, והנה לכם מתכון לקריסה תחת נטל הציפיות.

אחרי שסיפרה בראיון שהיא עומדת להקליט יצירה בהשפעת אסיד (והתחרטה), גילתה למעריציה שהאלבום הבא שלה יהיה סביב פסנתר (הוא לא) ועיכבה את יציאתו לאחר מות הכלב שלה (שהיה חלק גדול מהאלבום, לטענתה), מוציאה סוף סוף הזמרת בת ה-24 את ‪"Solar Power"‬, אלבום שלישי ושונה מאוד מהשניים שקדמו לו.

זה לא שאין כאן שירים שאפשר לרקוד לצלילם. ‪"The Path"‬ הפותח הוא כזה, למשל, וגם ‪Secrets from a Girl"‬ ‪,"(Who's Seen It All)‬ אבל הם מעטים מאוד, ולצידם בעיקר שירי התבודדות, התרחקות וצ'יל על חוף הים, שכמו מספרים את התהליך שלורד עברה.

האלבום בוגר ושקט מקודמיו, אבל זה בא במחיר של פיכחות וויתור על מרכיבים כמו תשוקה, זעם ויתר דברים שמגדירים נעורים. מבחינה טקסטואלית, לורד ממשיכה להיות כותבת חדה, במיוחד ברגעים כמו "דה מן ווית' דה אקס" המלנכולי, שמזכיר קצת את בילי אייליש. אבל מבחינת ההפקה שסידר לה ג'ק אנטונוף, המפיק העסוק ביותר בפופ היום, נראה שהבחירה היתה להוריד את הרגל מדוושת הגז ולהאט. את מקומה של האלקטרוניקה תפסו כאן גיטרות אקוסטיות, ואת הווייב של רחבת הריקודים החליפו פולק רגוע ואפילו קצת פסיכדליה. חלק מהמבקרים בחו"ל מצאו את האלבום רגוע מדי עד מרדים, אבל שירים נהדרים כמו "קליפורניה פרוט" ו"פולן" דווקא מוכיחים שלהתבגר ולהירגע זה לא בהכרח דבר רע.

"Solar Power", לורד