רגע אחד בהופעת השקת האלבם החדש של אביתר בנאי אמש (ה') בהיכל התרבות בתל אביב נתן תחושה של קסם אלוהי. זה קרה בהדרן הראשון כשבנאי עלה על הבמה לבדו, מלווה את עצמו בגיטרה בביצוע מצמרר ל"אב הרחמן" מהאלבום "לילה כיום יאיר". "את רוב הדברים העברתי, נשאר רק עוד ארגז אחד", הוא שר לרקע דממת הקהל. "כדי להרים אותו, אני צריך עזרה שמימית". לא ברור אם אכן היה מעורב שם סיוע מלמעלה, אבל לרגע אחד השתלטה על האולם אווירת קדושה.
אבל זה לא היה רגע מייצג כי מופע ההשקה של "החיים מתחילים לנגן" הוא במידה רבה בבואה של האלבום עצמו: יצירה שעוסקת ביחסים, בהלחמים אנושיים, בחיבורים, ממש כמו בשיר "חיבורים" שהזמר מקדיש לאישתו (שעמה חגג אתמול 18 שנות חיים משותפים). אם על עטיפת האלבום אפשר לראות את בנאי בתמונה שנראית טבעית למדי, מוקף בבני משפחתו, אז ההופעה היא גרסת לייב של התמונה ההיא. משפחת בנאי - מהוריו של הזמר, דרך אחיותיו אורנה ואפרת ועד המשפחה המורחבת (יובל בנאי בטח נהנה שם בקאבר ל"שלח לי מלאך" של משינה), כולם היו שם לחזות במי שהיה פעם הילד המופנם והמיוחד של השבט, והיום נחשב למייצג החשוב ואולי האהוב ביותר שלה בתרבות הישראלית.
במהלך המופע אביתר מקדיש כמעט כל שיר לאדם אחר בחייו, ובין לבין מעניק לנו הצצה אל רגעים קטנים ברגעי המשפחה. פה מספר על טיול לטבריה עם בתו, שם מקדיש את "עד מחר" לאחות אפרת. בין השירים נשמעים להם מדי פעם ברמקולים רגעם קטנים מחיי משפחה. משפטים שהבן אמר, אפילו סרטוני וידאו חצי־ביתיים של אביתר קופץ ממטוס. לא משימה קלה, הוא אומר, בטח עבור אדם שמעיד על כך שחרדה היא חלק מההגדרה העצמית שלו.
גם בני משפחת בנאי שאינם עוד איתנו, זוכים כאן לחיבוק אוהב. עוד לפני הקאבר הנהדר של אביתר ל"אל תלכי מכאן" של אחיו מאיר, שהלך ממנו ומכולנו לפני ארבע שנים וחצי, מוקרנת על המסכים פנינה ארכיונית שבה נראים השניים שרים יחד מול הוריהם בסוף שנות ה־90. אביתר נראה בווידאו כפי שזכרנו אותו מאלבום הבכורה ששינה הכל, רעמת שיער מכסה את ראשו. הוא נראה מבויש, כמעט נבוך מעצם המעמד. מאיר, שעומד לא רחוק ממנו, הוא הבוגר והמנוסה מבין שניהם. זה רגע יפהפה, אפילו מרגש עבור לא מעט, והוא גם מסכם יפה וללא מילים את הדרך הארוכה שעבר אביתר מאז אלבום הבכורה שלו שיצא ב־1997.
השירים מאותו אלבום בכורה כמעט ולא נוכחים במופע. הערב נשלט על ידי שירים חדשים כמו "מכור", "הסיפור הזה", "לא רואה אותי" ו"שיר חמלה". בנאי וההרכב שלו, שבנוי מתמיר מוסקט, איתמר ציגלר, יוגב גלוסמן ורועי חרמון, נשמעים מהודקים וקצביים, אולי אפילו מדויקים מדי. הוא אמנם נותן במה לשירים שלא זכו לחשיפה ראויה מול קהל, אבל אחרי שנה וחצי בלי הופעות, הקהל של אביתר מצפה ממנו ללהיטים, לשירים מוכרים ואהובים. תעיד על כך התגובה הנרגשת של הקהל לביצוע של "יש לי סיכוי", מהשירים הבודדים שמייצגים את השלב המוקדם בקריירה של אביתר, שזכו להיכנס למופע. .
אולם היכל התרבות הוא לוקיישן מאתגר עבור פרפורמר שרוצה לקחת את הקהל שלו למה שאוהבים לקרוא "מסע". מקומות הישיבה והאווירה המעונבת מקשים על ההיסחפות עם השירים, לא משנה כמה מוכשרים כל המוזיקאים שעל הבמה (והם אכן כאלה). זה יצר מצב שחלקו הראשון של המופע אמנם בוצע היטב ובאופן מלא חן (לא מעט בזכות החיוך הכובש והכן של בנאי, מהכלים החשובים ביותר שלו), אבל הוא נותר עצור ומאופק. בשלב מסוים בערב, בביצוע של "מתנות", אביתר מבין שזה כך ומחליט להעלות את המופע הילוך אחד למעלה. זה בדיוק הרגע שבו האווירה בהיכל משתנה לחלוטין.
ואכן, חלקו השני של המופע הוא בהילוך גבוה בהרבה. גירסת הכיסוי ל"כוכב" של אסף אמדורסקי, שגם מופיעה באלבום, היא לא פחות מרגע של עילוי רוחני. על גבי מנגינה רפטטיבית, שמתנגנת במשך דקות ארוכות, הופך לפתע אביתר בנאי לניק קייב. כמו נושא דרשה בלב קהל שבא לחבק אותו. הוא נותן לקהל לשיר איתו, להניח יד, לחלקם הוא שר ישר לתוך מצלמות הסמארטפון. והיכל התרבות, שסופסוף נעמד על רגליו, הופך לבית מקדש.
מיד לאחר מכן הוא ייפרד מאיתנו לשלום בביצוע יפהפה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך, אולי הקאבר הטוב ביותר שאמן ביצע לשיר של אמן אחר. זה היה סיום נהדר לערב שהתחיל רגוע ולאט לאט התחמם עד שהסתיים כשאולם שלם עומד ומניף ידיים באוויר.
גם אם החיים, כפי שזה נראה כרגע, עוד לא לגמרי חזרו למסלולם, אתמול (ה') בהיכל התרבות, למשך שעתיים, הם חזרו לנגן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו