לרגע חשבנו, בשביל הספורט אבל בעיקר בשביל ההטרלה, לעשות קופי-פייסט לביקורת שלנו מלפני 4 שנים על האלבום הקודם של ניקלבק כבסיס לביקורת החדשה, כשרק נעדכן את הנתונים, נשנה את שמות השירים ומקסימום נשתמש ב-AI לליטושים סופיים.
הרי איך ניקלבק - ככל הנראה להקת הרוק הכי גנרית והולכת על בטוח שפעילה כיום (אם כי בון ג'ובי היא מתמודדת רצינית על התואר) - מסוגלת להפתיע אחרי יותר מ-30 שנה של מיחזור בנאלי? ובואו, אם היו אומרים לנו שניקלבק נעזרת בבינה מלאכותית כדי לכתוב את השירים שלה, לגמרי היינו מאמינים, ואולי מרגישים יותר בנוח לפרסם ביקורת ממוחזרת ומחוזקת AI על אלבום AI ממוחזר בעצמו.
לבסוף ויתרנו על הרעיון מסיבות מקצועיות ואתיות, ואתם קוראים פה מילים מקוריות שגובשו במוחו של בן אנוש ולא במעבד של מחשב. אבל מה לגבי "Everything Under the Sun", אלבום האולפן ה-11 של הרביעייה הקנדית, שיצא בסוף השבוע? לכו תדעו, שכן כמה פסקאות מהביקורת הקודמת שלנו לגמרי רלוונטיות 48 חודשים אחרי שפורסמו: ניקלבק היתה ונשארה אותה להקה בדיוק.
לא אכפת לצ'אד קרוגר ולחבריו שהרשת עושה מהם צחוק בטענה שהמוזיקה שלהם מיינסטרימית, נוסחתית וממוסחרת כאילו שנוצרה על ידי אלגוריתם; שקרוגר הוא משתמש ChatGPT כבד והיה מת להיות ג'יימס הטפילד ו... עזבו. מה זה כבר משנה?
עם מכירות של יותר מ-50 מיליון אלבומים, מיליוני צפיות ביוטיוב (רק של הקליפים החדשים) וקהל מעריצים נאמן שיילך עם הלהקה עד הסוף, ניקלבק לא חייבת לאף אחד כלום, ואפילו מטרילה את ההייטרים בחזרה: ב-2023 שחררה הלהקה את סרט הדוקו "Hate to Love: Nickelback" שבין היתר עסק בתחביב השנאה הוויראלי.
והנה, היא עדיין איתנו כמו גדולה. ולא, אנחנו לא באמת חושבים שניקלבק, נוסחתית ככל שתהיה, מוציאה שירי AI. יש גבול לציניות. ובכלל, אם השירים עושים את העבודה ומישהו נהנה להאזין להם, מי קבע שנוסחתיות זה דבר רע?
ואכן, "Everything Under the Sun" הוא ברובו המוחלט אלבום ניקלבקי פוסט-גראנג'י טיפוסי, שמלבד הבלחה בודדת וכמה אורחים מפתיעים, לא לוקח סיכונים. יש פה כמה יצירות בועטות וקרנצ'יות במיוחד, כמו "Rattle the Cage" המגה-קצבי (והלא רע בכלל, חייבים להודות) שבו מתארח הגיטריסט ג'ון 5 (מרילין מנסון, מוטלי קרו) עם סולו מעולה, "Chasin’ Famous" הסרקסטי ו-"Bones for the Crows" האפלולי, ששוחרר לראשונה ב-2023 כחלק מפסקול משחק וידאו.
השיר "I Already Know" נוטה יותר לכיוון הפופ-רוק הגנרי מהסוג שמתנגן בתחנות רדיו אמצע הדרך אמריקניות להאזנה בפקק, "Leave Me Behind" הוא שיר מיד-טמפו שנשמע בדיוק כמו כל שירי המיד-טמפו האחרים של הלהקה, ואילו "Make Me Love You" היא בלדת רוק על מלא שנשמעת, ובכן, כמו כל בלדת רוק מלוטשת אחרת של ניקלבק, אבל הקליפ שלה איכשהו הצליח לרגש אותנו, אנחנו סאקרים של כלבים.
ב-"Lift Somebody Up", אל תשאלו אותנו איך, הצליחה הלהקה לגייס שורה ארוכה ומרשימה של אורחים מיוחדים, ביניהם סולן ואן היילן לשעבר סמי האגר, סולן שיינדאון ברנט סמית' ומתופף מוטלי קרו טומי לי. הם יודעים משהו שאנחנו לא? לבסוף, השחקן ראיין ריינולדס, קנדי ברמ"ח איבריו בעצמו, מדקלם כמה מילות פתיחה תמוהות ב-"Technicolor Steamboat" – השיר הכי נסיוני באלבום (לפחות בסטנדרטים של קרוגר ושות') שנוטה, תחזיקו חזק, לכיוון הפולק הפסיכדלי. הלם.
אי אפשר לומר שהתאכזבנו מ-"Everything Under the Sun", שכן הציפיות שלנו ממנו לא היו גבוהות מלכתחילה. באמת שאין חדש תחת השמש, ולרגע לא חשבנו שהלהקה תהפוך פתאום את עורה.
חמש המילים "עוד אלבום של ניקלבק, חזל"ש" מסכמות את מקבץ השירים הזה לטוב ולרע - שכל אחד ייקח מהן מה שהוא רוצה - ואפילו לא הזדקקנו ל-AI כדי לחשוב עליו.
ציון: 2/5
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו