"בגדול אני בסדר, זורם עם מה שבא. רוצה להאמין שיש לכל דבר סיבה" שר ברי סחרוף ב"רוקד", אחד משירי אלבומו החדש "סולם האהבה" שכתב המוזיקאי נדב הולנדר. "גם כשהיא עינה נראית לעין, גם כשהעתיד נראה עמום", הוא ממשיך, " עקרונית אני בסדר, עובדים עם מה שיש. הכל כל כך בוער, שהתרגלתי אל האש. גם כשהעתיד צועד אחורה, גם כשהמטען נהיה חורג. גם כשמה שפעם עוד חישל, מתברר שהוא הורג".
בפזמון הוא שר: "אז אני רוקד, אני רוקד עכשיו את השדים, כאילו עובר ושב בין השנים, כאילו עומד לבד בפנים." לא רק שמדובר באחד הטובים שבשירי האלבום החדש, שהוכרז בהפתעה ממש דקות בודדות טרם צאתו לפלטפורמות המוזיקה השונות, במהלך הופעה של הזמר בערב חמישי האחרון. מדובר למעשה בטקסט שיכול לסכם את האלבום כולו.
עברו 15 שנה (וחצי, אבל מי סופר) מאז "אתה נמצא כאן", אלבום הסולו האחרון והמצוין שסחרוף הקליט. זה לא שהוא נעלם מהשטח - הווייתו של האיש שמכנים "נסיך הרוק הישראלי" נטועה היטב גם בהוויה התרבותית העכשווית - אם בדמות שיתופי פעולה עם אמנים אחרים; איחוד מתבקש אחת למספר שנים של פורטיסחרוף או מינימל קומפקט; או בהופעות החיות - עדיין אירועי עלייה לרגל עבור גרעין המעריצים הקשה שטיפח עד השנים, ושממשיכים להצטרף אליו בני עשרה גם היום.
וכן, היו שם גם אלבומים, כמו "בדל של אור" שהוציא יחד עם דודו טסה ב-2020, ועוד לפני כן - "ליקוטים" (2016),שכשמו כן הוא - אוסף של יצירות וקטעים אינסטרומנטליים לא לגמרי מוצלחים, שאסף בדרך ואיחד יחדיו. אבל אלבום פרופר של ברי סחרוף, מהסוג שמייצר שיח, ויכוח, מגדיר תקופה ושמשתייך לקאנון יצירה רחב יותר - ובכן, זה לא קרה מאז 2011. ולא מעט קרה כאן מאז.
לא אלבום מלחמה, אלא תקליט ריפוי
עוד בטרם ניגשים ל"סולם האהבה" (בכלל מדובר ביצירה שעוסקת במושג האמורפי הזה לא מעט), נראה שסחרוף מפגיש את מאזיניו עם הנושא העיקרי שלה כבר ברמה ויזואלית: על עטיפת האלבום מופיע צילום עצמי של עידו רוזנטל ז"ל, לוחם יחידת שלדג שנהרג בטבח 7 באוקטובר בקרב על קיבוץ עלומים. ברי כבר עסק בעבר בנושאים כמו שכול ואובדן, ונראה שהפעם הוא הפך את הנושא, ויותר מכך - את ההתמודדות עמו, לתמה שתרחף מעל יבול שיריו החדשים.
זהו לא אלבום המלחמה של ברי כמו שזה תקליט הריפוי. הרעיון הכללי של "רוקד", השיר שהוזכר בפתיח, חוזר בווריאציות משתנות במרכזם של לא מעט מהשירים כאן במילים פשוטות להחריד: אל מול הכאב שידעה האדמה הזו בשלוש השנים האחרונות אולי נמות, בהחלט לא נחיה בשקט, אבל גם לא נפסיק לרקוד. כמו שכתב לו מיכה שטרית (שותף ליצירה ותיק של סחרוף, בקלאסיקות כמו "עיר של קיץ", "מונסון" ואלבום המופת של שטרית עצמו, "מסמרים ונוצות", שבו חברו השניים ליזהר אשדות) ב"על האדמה": "מובס אבל חזק חזק, עם הרגליים על האדמה".
זה ממשיך גם ב"מדורות לילה", אחד מרגעי השיא של האלבום, שמצליח בכפיפה אחת להלחיץ ולהרקיד, כמו התקף חרדה שהדרך היחידה להתמודד עמו היא לא להתמסר אליו, אלא דווקא לרקוד דרכו. הוא מתבסס על "מסדה", הפואמה הציונית הקאנונית של המשורר והפובליציסט יצחק למדן, שסימנה עבור דור חלוצי ארץ ישראל את הצורך לעמוד בגבורה, איתנים וחזקים, מול האתגרים הקשים שעמדו בפני העם היהודי.
זה לא מקרי שסחרוף, אמן ששילב לא מעט שירי משוררים בגוף העבודה שלו (כמו ב"לא הכל כה פשוט", ששואב מטקסט של שלום שפירא) מתבסס על פואמה שהשורה המפורסמת מתוכה היא: "שנית מסדה לא תיפול", ובמסדה הכוונה כאן גם לארץ ישראל וגם למצדה ההיסטורית. אחרי שלוש שנות מלחמה, לפחות זו של הסבב האחרון, זהו המסר המרכזי של סחרוף. לא מדובר במסר מעולמות המלחמה, כמו כזה שמעודד סיבולת, תקומה, אפילו התנגדות. הדואליות שבו, הקונטרסט בין העיבוד לבין המילים, הולם את הנושא שבו הוא עוסק - עמידה זקופה אל מול קושי.
מוזיקלית, מדובר באלבום שמשלב ממיטב היצירה הסחרופית לדורותיה. קשה לצפות מאומן בן 69 שימציא את הגלגל מחדש, ולכן זה לא מפתיע שרוב השירים כאן מרגישים כאילו יכלו להשתלב בקלות באלבומים אחרים מהרפרטואר הסחרופי. שיר הנושא המצוין שפותח את האסופה הוא רוק גיטרות קלאסי שיכול לעבוד גם בשנות התשעים של פורטיסחרוף, או ב"סימנים של חולשה".
"על האדמה" האוריינטלי יותר, הוא ייצוג של תקופת "אתה נמצא כאן", וכמוהו גם "רגע האמת" - להיט רדיו בפוטנציה וקטע שמזכיר קצת את "הלוחש למכוניות" מאותו אלבום, וגם "בפעם הראשונה", שמוקדש כאן לכותבו, החבר והקולגה דן תורן ז"ל. "נאחז בחלום", לעומתם, זורק אותנו אל "האחר". הגיטרות, לחם חוקו של סחרוף, עדיין כאן, גם אם אינם האלמנט השולט באלבום, ועמן ההשפעות האוריינטליות והאלקטרוניקה. זה ללא ספק אלבום של ברי סחרוף, שמורכב מסך כל תצורותיו הקודמות, וזה כולל גם את ברי החוקר, שנשאב לפיוטים, ליהדות ולעולמות הדעת.
זה לא פשוט עבור מאזין, אפילו מעריץ או מעריך גדול, להכניס אלבום שמגיע בשלב מאוד מתקדם בקריירה של אומן, אל רשימת ההשמעה. הקלאסיקות, מה לעשות, תמיד מנצחות, מטעמי ותק ומשמעות סימבולית. ככה זה עם פסי קול של רגעי חיים. אבל גם במנותק מהם, אפשר להגדיר את "סולם אהבה" כאלבום מוצלח ומלא רגעים יפים. חלקם כבר הוזכרו כאן, וישנם גם "שיר חדש" היפה, גם הוא בקלות יכול להפוך יקירן של רשימות ההשמעה הרדיופוניות.
כמו רוב אלבומיו של המוזיקאי, גם כאן מדובר במקבץ שירים שמבקש לספר סיפור ודורש מספר האזנות כדי שהכל יתחבר למסר אחד ברור וליצירה מתגמלת. האם היא תעמוד באותה שורה עם אלבומים כמו "הכל או כלום", "חם על הירח" או" נגיעות"? לא בטוח, אבל אפשר כבר עכשיו להמר שחלק משיריה ימצאו דרכם אל רשימת שירי ההופעה - בעצמה אלמנט חשוב ביצירת המעמד המיתי של סחרוף.
יותר מהכל, "סולם האהבה" הוא המסר הראשון באמת של אחד מהכותבים והמוזיקאים החשובים בדורו לאחר כמה מהשנים הקשות שעברו עליו, על הקהל שלו ועל המדינה שהוא קורא לה בית. מסר בו ברי מדמיין עולם אחר, עולם של אהבה והבנה, ושעוסק בצורך לשמוח ולגלות עוז גם אל מול החשיכה. בקטע אחד הוא שר: "רגע לפני עלות השחר יש את החושך הכי גדול, אנ'לא מוצא את הדרך הביתה, עוצם ת'עיניים, נאחז בחלום". באחר הוא משלים: "הגיע רגע האמת, זמן של תיקון. בריקוד, בניגון, עד שנמחק את המרחק, שבינינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו